בן יהוידע על סוטה · דף 21b

אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמַּעֲמִיד עַצְמוֹ עֲלֵיהֶן עָרוּם (משלי ח, יב). פירוש ערום ממנה שאין לו תורה וחכמה כלל כמו שכתב מהרש"א אך מאן דאמר 'בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ' זו ענוה בכל העניינים שאינו כלום הן בחכמה הן בעושר הן בגבורה הן במילי דעלמא.
ואמרתי בס"ד רמז נכון לזה הדרשה דרבי יוסי ברבי חנינא כי אותיות 'חָכְמָה' במילואם כזה חי־ת כ־ף מ־ם ה־א תמצא אותיות המלוי המה אותיות 'פְּתָאִים' ממש לרמוז אין החכמה מתקיימת אלא באותם שחושבין עצמם שהם פתאים וערומים מן החכמה!
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בקהלת בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף (קהלת ז, יב) כי החכם המבין נקרא בשם 'עין' לכן החכמים נקראים 'עיני העדה' כמו שאמרו רבותנו ז"ל על פסוק וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה (במדבר טו, כד) והנה במלוי אותיות חָכְמָה שהם עומדים בצל אותיות הפשוט יש אותיות פְּתָאִים והמלוי נחשב עומד בצל הפשוט. גם אחר אותיות כֶּסֶף אלפ"א בית"א דהיינו אותיות העומדים באלפ"א בית"א בצל אותיות כסף הם אותיות עַיִן.
וזהו שנאמר בְּצֵל הַחָכְמָה רוצה לומר אותם העומדים בצל אותיות חָכְמָה דהיינו במלוי שהוא אחר הפשוט שהוא פְּתָאִים דחושבים עצמן לפתאים אלו הם עומדים באמת בְּצֵל הַכָּסֶף שהוא עַיִן כי אלו הם חכמים באמת שראויים לקרותם בשם עין מה שאין כן אותם שהם חכמים בעיניהם אין להם תואר עין.

אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ! שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב כח, יב). נראה לי בס"ד הטעם הגאה פוגם בשם י־ה שהוא מספר גאוה [15] והעניו נשפע מן שם י־ה שהוא סוד חכמה ובינה לכן העניו מתקיימים בו דברי תורה על ידי הארת חכמה ובינה שמאירים בו שהם סוד י־ה.
ולכן שונה פרקו מאה ואחד כמנין מֵאַיִן [101] לא ישכחהו (חגיגה ט:), ולכן מלוי משה רבינו ע"ה כזה מ־ם שי־ן ה־א הוא אותיות מֵאַיִן כי היה עניו מכל האדם (במדבר יב, ג) שחושב עצמו תמיד מאין.

הֵיכִי דָּמִי 'רָשָׁע עָרוּם'? זֶה הַמַּטְעִים דְּבָרָיו לַדַּיָּן קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא בַּעַל־דִּין חֲבֵרוֹ. קשא אם כן גם הדיין נקרא רשע שעובר על לאו ששומע דברים מבעל דין לבדו! ועוד מאי 'ערמה' עושה בזה, והלא הוא עושה איסור להדיה שמטעים דבריו לדיין להדיא!
ונראה לי בס"ד שהוא בא תחלה אצל הדיין ומדבר עמו בדין זה דרך לימוד הלכה לענין ואינו אומר לדיין שהוא יש לו דין ודברים כמו ענין זה אלא שקיל וטרי ללמוד הלכה בעלמא וכונתו להטעים דבריו לדיין שיכניס בלב הדיין הזכות שלו וגם כדי לידע סוף דעתו של הדיין בענין הזכות שלו ומה פקפוק יש לו בזה כדי שאחר כך יגיש דינו לפני הדיין עם חבירו והוא יטעון כפי מה שראה מקודם הסכמת הדיין בו ואז יצא זכאי וזו היא הערמה שמקדים לסדר שאלה ותשובה בדבר הלכה דוקא ולא לענין מעשה שאז יקדים בזה להכניס בלב הדיין זכות שלו כדי שאחר כך כשתבא התביעה הזו לפני הדיין יהיה הוא נוצח בדין.