פני משה על תלמוד ירושלמי חגיגה · פרק 1 · הלכה 6 · Segment 2

גמ' ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל. מכאן למדנו די"ט האחרון של חג ג"כ תשלומין לראשון הוא כמו דשביעי שהוא אחרון של פסח תשלומין לראשון הוא דילפינן ט"ו ט"ו לג"ש וליכא למיפרך הכא מה לשביעי של פסח שכן אינו חלוק משלפניו דהא אנן לא. ילפינן ג"ש משביעי של פסח אלא ט"ו ט"ו מיום ראשון הוא דילפינן מה להלן יום ראשון יש לו תשלומין אף ביום האחרון אף יום הראשון של חג יש לו תשלומין גם ביום האחרון:

יהודה בר ספרא וכו'. דריש מקרא דוחגותם וגו' שבעת ימים והלא שמונה הם דלאחר דנפקא לן מג"ש דהאחרון נמי בכלל תשלומין הוא א"כ שמונה הם אלא ללמד ולומר צא מהן שבת שאין חגיגת החג דוחה שבת והרי שבעה הם:

אמר ר' יוסי וכי מכאן למדנו וכו'. דלדבריך הכתוב הזה מלמדנו שאין חגיגה דוחה שבת והלא ממקום אחר כבר למדנו זה שהרי חגיגה אין זמנה קבועה דמיהת כל ז' יש לה תשלומין כדכתיב בהדיא וחגותם וגו' ואף דאכתי לא למדנו הג"ש ליום האחרון וא"כ כבר נפקא לן דכל קרבן שאין זמנו קבוע אינו דוחה שבת כדילפינן בפ"ב דתמורה:

התיב וכו'. אהא דקאמר וכי שבעה הם וכו' מדייקי והא תני אף בפסח כן כלומר נימא אף בפסח כן דכתיב ביה נמי והקרבתם אשה לה' שבעת ימים וגו' מעתה צא שבת מהן הרי אינן אלא ששה:

הגע עצמך וכו'. זו קושיא אחריתא היא ואדחג מהדר הגע עצמך שאם חל י"ט הראשון של חג בשבת וא"כ אחרון של חג נמי בשבת מעתה צא מהן שני ימים שאין חגיגה נוהגת בהן הרי אינן אלא ששה. ולא חש הש"ס לתרץ הקושיא דחג דשבעה מיהת ברוב השנים איתא אבל שמונה לא משכחת לה כלל:

אתא ר' חנניה וכו'. וקאמר לא כדאמריתו מעיקרא דרבי יהודה בר ספרא קאמר בשם ר' הושעיה לדרוש מקרא דוחגותם כדלעיל והוה קשיא וכי מכאן למדנו שאין חגיגה דוחה שבת וכו' כדאקשי ר' יוסי אלא הכי הוא דקאמר יהודה בר ספרא בשם ר' הושעיה לדרוש מסיפיה דהאי קרא על תשלומין לי"ט האחרון וחגותם וגו' וכי שבעה הם וכו' אלא צא שבת מהם שכבר למדנו ממקום אחר שאין חגיגה דוחה שבת כדלעיל וא"כ שבעה דקאמר קרא שפיר הוא אלא מה ת"ל עוד תחוגו אותו בהאי קרא הא בחגיגה מיירי אלא מלמד שי"ט האחרון ג"כ תשלומין לראשון והשתא לא צריכין למילף מג"ש דקאמר ר' יוחנן לעיל אלא מהאי קרא גופיה למדנו לתשלומין להאחרון: