כסא רחמים על אבות דרבי נתן · פרק 31 · הלכה 1

האוכל משלו דומה לתנוק המתגדל על שדי אמו. פירש הרב בנין יהושע כי הוא הגורם שהדם נעכר ונעשה חלב וא"כ בצד מה החלב הוא שלו שבסיבתו בא עש"ב:

ואצ"ל משל אחרים. אמנם בירושלמי פ"ק דערלה זמורה או יחור שהבריכה באילן אחר כשהיא יונקת מן הזקנה הופכת עליה שלא יעמדו נגד עלין של אב ואם לאו הופכת פני העלין שלה כלפי עלי הזקנה וסימן לדבר מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה וכתב הרב בנין יהושע משם רבו שז"ש הכתוב הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו עכ"ד. ואני עני אוסיף קצת במ"ש מר"ן ז"ל בס' מגיד משרים שחקר למה נברא האדם והוא בספק סכנה כי מן העולם ועד העולם בארבעה מצינו שמתו בעטיו של נחש. ואם יזכה ויהיה צדיק זוכה ורואה פני שכינה והלא קודם יצירתו הנפש היתה ניזונת מזיו השכינה ואמאי נברא שאחר כל העמל והטורח אם יזכה ישוב לאור באור החיים כקודם יצירה ותירץ מר"ן ז"ל עם הירושלמי הנזכר דמאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה וא"כ קודם שנברא בן פניו למטה דאכיל דלאו דיליה ועל זה יצר את האדם שאם יזכה יהיה נזין בשכרו ולא בהיל לאסתכולי עכ"ד מר"ן ז"ל והמגיד אמר לו יישר ע"ש:

דרש. ובהקדמה זו ואחרות נפרש הפ' הנמשכים. אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו שהיא התורה בפי ואמר בכל עת כמש"ה דדיה ירווך בכל עת ואמרו במדרש מה התנוק הזה בכל שעה הוא יונק כן הת"ח צריך ללמוד בכל עת וז"ש אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי ואפ' במה שפי' בספר חוזה דוד כל הנשמה תהלל יה על כל נשימה חייב להלל כמשז"ל ואיך יתכן לז"א אשרי האיש וגו' כי אם בתורת ה' חפצו ובזה חשוב כנותן הודאה על כל נשימה זהת"ד וז"ש אברכה את ה' בכל עת ואיך יתכן לז"א תמיד תהלתו בפי שהיא התורה וחשוב כאלו אברך בכל עת. א"נ אברכה את ה' בכל יסוד עת מ' ליחדם ולהמשיך עסמ"ב כמספר אברכה וה' אותיות. וזה על ידי עסק התורה תמיד תהלתו בפי ועי"ז יש יחוד בר"כה וקדו"שה. בה' תתהלל נפשי על קיום המצות שהנפש נצטוית עליהן ואני מקיימם ישמעו ענוים שלומדים תורה לשמה לבנות פרצוף לאה הנקראת ענוה וז"ש ישמעו ענוים. וישמחו בקיום המצות. איכו השתא גדלו לה' אתי להמשיך מוחין דגדלות וז"ש אתי א"ת יו"ד את שהיא מ' להמשיך לה מיו"ד דבאבא יסד ברתא ונרוממה שמ"ו היא מ' שמו ש"ם ו' בסוד גדלות. דרשתי את ה' וענני וגו' ועל ידי זה שאני והענוים לומדי תורה ומקיימי מצות הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו כמו שהיה עד שלא נבראנו דמאן דאכיל דלאו דיליה וכו' אבל עתה הביטו אליו ונהרו: