מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 8 · הלכה 5 · Segment 2

שכן הרב אומר. למאי דפרישית בשתי כיתי עדים ל"ק למה ליה לרב דאמר הכי וכדהקשה בעל המאור ז"ל במרובה בשמעתתא דמיפך והזמה שכבר תירץ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות שם דכמה פעמים שאדם מודה על האמת לטובתו או מפני שהוא סבור ליפטר בכך מדמי העין וכו' ע"ש וכעין שכתב שם נמצא בתוס' בההיא שמעתתא ואין להאריך בזה. ומסיפא דהתוספתא דמדייק עלה הכא סימא שתיהן כאחת וכו' דההוא שפיר מתפרשא בשני כיתי עדים מוכחא ג"כ דכל הברייתא מתפרשת כפשטה הכי ושמעינן עכ"פ מההיא ברייתא דמכילתא דלעיל ומהתוספתא וכן ממסקנת הבבלי דפ' מרובה דף ע"ד דבזו אחר זו יוצא הוא לחירות בראשונה ומשלם לו דמי שניה וכן בשינו ועינו. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' עבדים הלכה י"ד. ומ"ש בפ"ד מחובל הל' י"א לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו וכו'. והשיגו הראב"ד בהל' עבדים דבריו סותרין זה את זה וכו'. נלע"ד דדברי הכ"מ בתירוץ הראשון שם הוא העיקר דשם מיירי בשכבר כתב לו גט שיחרור. והרי לשונו משמע שם כן שכתב הרי יצא לחירות בשינו ובהלכות חובל כתב יוצא בשינו וכו' ודלא כהב"ח בי"ד סי' רס"ז שנדחק והביא לבעל מ"ע כמסייע לו וכתב שכאן עמד על העיקר. ומה שחזר הכ"מ וכתב א"נ מאי נותן לו וכו' זה ודאי אינו סובל בפי' דברי הרמב"ם. אלא דהוקשה לו דבאם כתב לו ג"ש א"כ מאי קמ"ל וי"ל דהא קמ"ל דאע"פ שהוא עדיין תחת ידו ובשכתב לו ג"ש וזיכה לו ע"י אחר אבל לא מסרו לידו ועדיין מצוי אצלו הוא כדמשמע דבהכי מיירי וע"ש: