מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 3 · הלכה 1 · Segment 3

היתה ממלא כל רשות הרבים וכו'. מלישנא דהאי ש"ס משמע דבכל הסוגיא מיירי בחדא חבית שהיתה ממלא וכדנקט נמי לעיל בהאי לישנא שתהא נתונה. אינה ממלא וכו'. ואם דלכאורה אין נ"מ בזה מ"מ כי דייקינן נ"מ לדינא איכא דמלישנא דהש"ס דילן בממלא ר"ה כולה חביות א"כ נהי דפסיד' ליכא כדבעינן למימר לקמן מ"מ טירחא איכא אם היה צריך לסדרן זה על זה כדי שיוכל לעבור וכדמשמע מדברי התוס' דקרו לכה"ג טירחא וללישנא דהאי ש"ס לא משכחת לה למימר נפקותא וטעמא משום טירחא דהא בלאו הכי אי אפשר לו לזוז אותה ממקומה למקום אחר שלא יעשנה בור ויתחייב הוא בתקלתה אם יוזק בה אחר ועיקר הבעיא דהכא משמע דה"פ אם יטילנה וכו' כלומר הא ודאי לא מצית אמרת שיטלינה ויתננה למקום אחר שלא יעשה הוא בור והא לא מיבעיא לן אלא יטול המקל וכו' כי קא מיבעיא לן אם מותר לו לשברנה בכוונה ובידים ממש דעביד אינש דינא לנפשיה או יעבור עליה וכלומר לשברן בכוונה אסור אלא בדרך הליכה הוא דשרי ואם נשברה נשברה. ורצה לפשוט מהאי ברייתא ודחי לה דשאני התם דאיכא פסיד' ואם במועד עכ"פ טירחא איכא ליזל קמיה דיינא אבל הכא לא פסידא ולא טירחא איכא ואם הוא צריך לעבור דרך שם יעבור ואם נשברה נשברה ובמקל בכוונה לא ישבור דלא עביד איניש דינא לנפשי' במקום דאפי' טירחא ליכא. ועכ"פ שמעינן דפסידא ודאי לא שייכא בדינא דמתני'. ורש"י ז"ל פי' דף כ"ז ע"א הא שובר חייב ואוקמא רב לעיל בממלא אלמא לא עביד אינש דינא לנפשיה במקום פסידא ולכאורה קשיא דמאי פסידא שייכא הכא להאי ומי הכריחו ז"ל לפרש דפריך אתרווייהו דילמא ארב נחמן לחוד הוא דפריך דהכא פסידא ליכא וטירחא הוא דאיכא לסדרן זע"ז ואפ"ה דוקא נתקל קתני וקשיא לרב נחמן וכן פירשו התוספות שם ד"ה טעמא דנתקל וכו' דלאו לתרווייהו פריך. ואפשר ליישב לדעת רש"י דס"ל דבממלא שייך פסידא דאדהכי שיסדר חבית זע"ז או שיעבור בדרך אחרת יתעכב ויפסיד עסקיו וכיוצא בזה והא דהכריחו לפרש כן י"ל דלמד זה מרב פפא לעיל דאמר אי כרב מאי אריא נתקל אפי' נשבר נמי ומאי קשיא ליה דילמא רב כר' יהודה ס"ל דלא עביד אינש דינא לנפשי' במקום טירחא אלא במקום פסידא דוקא והילכך נתקל דוקא. אלא ודאי דהכא נמי שייכא פסידא ואי נתקל דוקא אתייא מילתי' דרב דלא כתרווייהו כנ"ל לדעת רש"י ז"ל. מכל הלין משמע דדעת רש"י לפרש דאין חילוק בין שברו דרך הליכה לשברו בכוונה בממלא והכל נכלל בעביד אינש דינא לנפשיה. אבל אין דעת הרמב"ם ז"ל כן וכמה שלמדנו מדבריו בנ"מ שכתב שם בדין אם ברשות קעביד ואם היתה אפילה או שמילא כל הדרך כדים פטור על שבירתה וכו' על שבירתה דקאמר היינו בדרך הליכה דוקא שהרי בהל' חובל פ"ו הל' ה' כתב בהדיא הרי שמילא חצר חבירו וכו' ואם שברן בכוונה אפילו הכניסה בעל הכדים שלא ברשות ה"ז חייב ע"ש וא"כ מכ"ש בגוונא דלעיל היכא דברשות קעביד. וטעמו דגם לפי המסקנא דמסקינן הה"ד אפילו שברה וכו' היינו בדרך הליכתה דאפילו למאי דקי"ל כר"נ דעביד אינש דינא לנפשיה במקום טירחא מ"מ למה לו לשברן בידים בכה"ג יעבור כדרכו ואם נשברו נשברו. וכדמשמע מסוגיא דהכא בהדיא דאף דלא נפשטה הבעיא הכא. וכן למ"ש לעיל דמשמע דס"ל להאי ש"ס דאפילו טירחא ליכא (וזה יש לדחות דעכ"פ יש לו טורח לעבור משם ולהקיף בדרך אחר) עכ"פ למדנו האי סברא מהסוגיא דבמקום שיכול כדרכי לילך ואם ישברו ישברו למה נתירו לשבור בכוונה אפשר שיעבור ולא ישברו וזה מבואר. וגם בסוגיא דהתם למאי דס"ד מעיקרא יש לפרש לדעתו ז"ל דהכי פריך מאי אריא נתקל דוקא אפילו שבר בדרך הליכתה פטור ופריק ליה דאה"נ ואיידי וכו'. אבל לשבר בכוונה לכ"ע לא. ומ"ש הטור בסי' תי"ב ואם מילא כל הדרך כדים שאי אפשר לעבור אפילו שברו בידים פטור במקום דא"א לעבור אפשר גם הרמב"ם יודה בזה ומש"ה הביא הב"י בש"ע דברי הטור אחר לשון הרמב"ם דדעת שניהם שוין בזה: