מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 6 · הלכה 4 · Segment 3

מאן דאמר וניבה והיה בלבי כאש בוערת. נראה דאיכא נ"מ לדינא בהני דרשות דהני תנאי ובפירוש דהאי דרשא מקרא דירמיהו. וזה דלמ"ד וליבה וכדכתיב בלבת אש משמעות דרש זה שליבה ברוח שבפיו כדרך המלבה להבעיר האש שמוציא רוח קר מפיו ובזה מוסיף הלהב כעין שהרוח הקר כנושב ומנפח באש ומגדיל המדורה והיינו נמי דמייתי ראיה מקרא דהסנה דבלבת האש דהתם בהכי מישתעי שההבערה היתה מתחזקת והולכת כדכתיב והנה הסנה בער באש וגו'. ומאן דתני וניבה ומייתי לה מקרא דוהיה וגו' ואם דלא הוזכר משמעות זה הלשון הכוונה בזה למי שהוא מוציא חום ההבל שבפיו וטבע הבל הזה שהוא בא מקירות לבו ומוסיף חמימות באויר ואינו מצטרף עם אויר הקר. היינו דמייתי מקרא דירמיהו דבהכי מישתעי התם ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל. כטבע האדם שמוציא ברוח שפתיו התמימות הבאה מן הדאגה שבלבו לנוח לו. וה"נ בכעין זה. והשתא נ"מ לדינא איכא בדין ליבה ולבתו הרוח עמו דלחד מ"ד כל היכא שלא נשב ברוח שבפיו כ"א הוציא חום ההבל וכדאמר ר' זירא התם דצמר' צמורי וזה אינו מצטרף לפעולת הרוח המנשב וכדכתבו התוס' שם שהצימור חם והרוח קר ולא שכיח כ"כ שיסייעו זה לזה וא"כ בזה הוא פטור בכה"ג שלא עשה כלום כ"א בשליבה הוא לבדו ודאי חייב שעכ"פ מכחו בא. אבל אם היה מנשב ברוח פיו כדרך המנשבין מצטרף הוא בסיוע הרוח והוי כזורה ורוח מסייעתו להאי מ"ד. וא"כ בהא פליגי מאן דתני וליבה מפרש לבתה הרוח דסיפא הכי אם לבתה הרוח לבדו פטור אבל ליבה וליבתה הרוח עמו דמשכחת לה לפי האי מ"ד איכא למימר דמיחייב. ומאן דתני וליבה כוונתו בזה דס"ל דהתנא דמתניתין השמיענו בזה דלא משכחת לה שיסייע עם הרוח ואם עשה באופן שיצטרף עם הרוח ס"ל נמי דפטור וכהאי מ"ד דס"ל שם הכי וה"ק ובא אחר וליבה חייב לבת' הרוח לעול' פטור דסיועו לאו כלום היא כמו אם ליבה עם הרוח דודאי לא שכיח' שיסייע ויעשה איזה פעולה בהצטרפו וה"נ פטור הוא אפי' עשה באופן שיכול להצטרף והא קמ"ל ועיין בדיבור דלקמן: