מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 9 · הלכה 5 · Segment 4

אמר ר' נסא בשעה שקיים שליחותו וכו' כדפרישית בפנים דכשעשה שליחותו לא שייך האי קושיא מי הודיעו להמוכר וכו' דלא בעינן שידע שהרי זה קונה בשבילו ומה שזכה השליח זכה בשביל משלחו אבל שינה ולא עשה שליחותו מהיכן בא לו הזכות להמשלח שיקנה והשליח לא רצה לזכות לו כפי אשר ציוה לו. ויש להוסיף עוד דכשעשה שליחותו איכא למימר דהשליח הודיעו להמוכר תמכור לי חטים בשביל פלוני ששלחני אצלך אבל אם לא עשה שליחותו אין סברא לומר שהודיעו שזה שלחו לקנות חטים והוא קונה עכשיו שעירים ואין מקיים שליחותו וכן אין סברא לומר שמשקר ואומר פלוני ציוה לי לקנות שעורים דלמה לו זה אלא מסתמא אמרינן דשותק ועושה עצמו כאלו בשביל עצמו הוא קונה וא"כ מי הודיעו וכו'. ובסברא זו יש לפרש דברי התוס' בסוגית הבבלי בהאי ענינא דף ק"ב ע"ב תני חדא וכו' מחכי עלה במערבא וכו' והיינו קושיא דטעמא דהכא. וכתבו התוס' ד"ה שאני חטין וחטין וכו' תימא וכו' וי"ל דברייתא מצינו לאוקמי כגון שהודיעו וכו' דבריהם דלקמן צריכין ביאור. ועוד דלכאורה קשה לפ"ז נוכל לחלק אפילו בחטים ושעורים בין הודיעו ובין לא הודיעו וא"כ מאי דוחקיה דאמוראי לאוקמי הני ברייתות כתנאי או לחלק בין לאכילה ולסחורה לישני קמייתא בשלא הודיעו מיירי ובתרייתא בשהודיעו מיירי ובפחתו ודאי פחתו לו כמבואר אלא ע"כ דלא שייך לאוקמי בשהודיעו בששינה ולא עשה שליחותו כדאמרן. והשתא שיעור דבריהם כך הוא דהקשו אמאי איצטריך וכו' דמדיוקא דברייתא גופה משמע דכל היכא דעשה שליחותו קנה המשלח לחלקו ואפי' לא ידע המוכר וזה יש לו ג"כ חלק בריוח בעד טרחתו ועשיית שליחותו כמו דאמרינן סברא זו לר"א דלסחורה הוי נעשה שליחותו כיון דהאי לא קפיד והריוח לאמצע ועל זה תירצו דמגופה דברייתא ליכא למידק דמצינו לאוקמיה וכו' וכלומר דאי דייקינן דבחטין וחטין קנה זה הוי מצי לאוקמי דהיינו טעמא משום דכשעשה שליחותו שייך לומר דבהודיעו מיירי משא"כ כששינה ולעולם בשלא הודיעו אפי' חטין וחטין נמי לא קנה בעל המעות. והיינו דסיימו והא דפריך וכו' כלומר וכ"ת א"כ מאי פריך מעיקרא מי הודיעו וכו' כיון דמשכחת לה בשהודיעו ואי אמרת דבלא עשה שליחותו אין סברא לומר שהודיעו א"כ מאי קאמר רב שמואל א"ה אפי' חטין וחטין נמי לא קנה דמי הודיעו. כיון דכחטין וחטין מן הסברא לומר דמסתמא הודיעו א"כ מאי מקשה. ותירצו דבעי וכו' וכלומר ודאי יש סבר' לחלק ולומר דבכה"ג מודיע הוא להמוכר ובמשנה אינו מודיעו אלא דלרב שמואל לא הוי ניחא ליה לאוקמי ברייתא ודיוקא בתרי גווני ולא בעי נמי לאוקמי ברייתא בשהודיעו ורצה לומר דבהכי עסקי' שהודיעו ואמר לו שמשלחו לקנות שעורין שאע"פ דמסתמא לא אמרי הכי כדלעיל מ"מ הא ודאי איכא לאוקמי לברייתא דבכה"ג מיירי. משום דרב שמואל ראה דפריך מעיקרא מי הודיעו א"כ בעי למימר המקשה דמסתמא הברייתא בכל ענין מיירי דסתמא קתני ולהכי פריך מי הודיעו ואהא פריך רב שמואל עלה אי לדבריך דאמרת דבכל ענין מיירי הברייתא ופרכת מי הודיעו א"כ אפילו בחטין וחטין נמי דינא הכי דלא קנה בעל המעות וליתני רבותא טפי דאפי' חטין וחטין לא אלא ע"כ דברייתא מיירי בהודיעו. וא"כ מאי פרכת וכי מי הודיעו. ומשני שאני חטין וחטין וכו' וכלומר לעולם הברייתא מיירי בכל ענין וכמו דאמרי' דמסתמא כששינה שליחותו אין דרכו להודיעו והיינו דמחכי עלה וכי מי הודיעו ושאני חטין וחטין דשליחותיה קעביד ואע"פ שלא הודיעו קנה הבעל מעות וכדלעיל דתנן וכו' והשתא ודאי צריך וכו' ור"ל דכד בעינן למידק מגופה דברייתא לענין חטין וחטין ליכא למשמע מידי דאפילו בלא הודיעו קנה כדמיירי הברייתא משום דאיכא לאוקמי בשהודיעו והיינו בחטין וחטין שדרכו להודיעו ובכה"ג דוקא דקנה והיינו טעמא דלא קתני בברייתא בחטין ובחטין משום דפשיטא לן דקנה בכה"ג והכל לבעל המעות ולהכי קתני בחטין ושעורין דבזה אמרינן מן הסתם הוא שאינו מודיעו והדרא לן קושיין בדוכתה וכי מי הודיעו וכו שיקנה חלק בריות. והיינו נמי שכתבו התוס' לקמן בדיבור זה ונראה דל"ד וכו ר"ל בכה"ג שעושה שליחותו ודאי איכא למימר הוא מודיע וכו' ולא מוכחא מידי בשלא הודיעו והילכך מייתי מדתנן וכו'. ובזה יונחו דבריהם במ"ש דמגופא דברייתא ליכא למשמע מידי דאיכא לאוקמי כשהודיעו דלכאורה קשה הא מאן דמקשה וכי מי הודיעו איהו דקאמר שאני חטין וחטין והיכי מצי לאוקמי בשהודיעו ולפי דרכינו ניחא וכן מבוארין כל דבריהם בהאי סברא דלעיל ועיין מהרש"א ולפי מה שפירשנו לק"מ. ושמעינן לכאורה מסוגיא דהתם דאזלה כהאי סוגיא דהכא דקמה האי חוכא מכח הקושיא וכי מי הודיעו דהא כד שקיל וטרי התם מההיא דערכין והוצרך ר' אבא לטעמא דכל המקדיש וכו' וכדמסיק הכא. אבל הרא"ש ז"ל כתב וליתא לחוכא דבני מערבא דלא בעינן שידע המוכר מבעל המעות ושהוא יזכה לו אלא ע"י השליח הוא זוכה שהשליח דעתו לזכות לצורך בעל המעות שאע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכוין הוא לקנותו וע"ש. ויש ראיה לסברא זו מפי' ר"ת שהביאו התוס' לעיל דף צ"ה ע"א בד"ה בשבת שע"ג גזלה דכל היכי דאין מתכוין לקנותה לא קנה אע"פ ששינה ואפילו למ"ד שינוי קונה ואף שהרא"ש אינו מסכים שם לתירוץ ר"ת אליבא דר' יהודה כמו שכתבתי וביארתי לעיל הלכה א' ד"ה הדא אמרה גזל שמינה וכו' ע"ש מ"מ הסברא אמת לכ"ע. ובענין מאי דמשמע מהכא דאפילו בשליח גרידא שאינו שותף נמי דינא הכי דאם שינה והותירו לאמצע הוא לא קיימא הכי לדינא כמבואר בדברי הרי"ף ז"ל שביאר מהסוגיא דהתם דלמאי דקי"ל כר' יהודה וכו' בשליח ששינה והותירו הכל היא לבעל המעות ובשותף הוא דאמרינן הותירו הותירו לאמצע וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א משלוחין הלכה ה' נתן מעות לקנות בהן חטין בין לאכילה וכו' וכן דעת כל הפוסקים וגדולי האחרונים מלבד בעל העיטור שהוא יחיד בדבר ומביא בשם בעל מתיבות דעתם לפסוק כהירושלמי ומש"ה תמה אני על הש"כ שכתב בסימן קפ"ג סעיף ה' וכתב שכן דעת הנ"י בשם הרא"ה ז"ל והמעיין שם יראה שלא כתב הרא"ה כ"א שמן הירושלמי נראה שאף בשלוחו גרידא שאין לו שותפות וכו' ולבסוף הביא דברי הרי"ף ז"ל וכמ"ש להלכה. וכן ראיתי בשיא' מב"א ז"ל שהביא כן בשם הרמ"ה ובשם הרשב"א ז"ל להלכה ובשם שארי גדולי האחרונים וא"כ מי יכריע וישים אל לבו לומר קים לי כבעל העיטור ובעל מתיבות נגד כולהו הני רברבתא ואריוותא. ואלו ראה הש"כ לאלו גדולים שכתבו כן שנתפרסמו בדפוס מחדש והוא לא מנה אותם שם בודאי לא היה אומר כן לומר קים לי וכו' ומ"ש וכן נ"ל עיקר בש"ס אין לנו עיקר לברר כ"א מה שביארו הני רברבתא. ואפשר שדעתו היה מכח דברי בעל העיטור ועיינתי בס' העיטור במה שדקדק מהסוגיא ועיקר דבריו שסמך עצמו על הקושיא דלא לישתמיט תנא וליתני הותירו לבעל המעות ומה שדקדק עוד שם הרוצה לעיין יעיין ויראה שאינם כ"כ מוכרחים וכבר מבוארים בשיט' מב"א ז"ל ואין להאריך. וכן בענין הקושיא דלא לישתמיט וכו' י"ל דגדולי הפוסקים הנזכרים ס"ל דזה כבר מבואר מברייתא פ' הכותב והובאה בדברי הפוסקים דבהוסיפו לשליח בדבר שאין לו קצבה שהכל לבעל המעות והרי זה דומה לדין השליח דהכא וכבר מבואר הוא בשיט' הנזכרת ע"ש: