מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 3 · הלכה 5 · Segment 3

חמשה שישבו על ספסל אחד. בבבלי דף י' ע"ב והא איכא הא דתניא חמשה שישבו וכו' ל"צ דבהדי דסמיך בהו תבר וכו'. וכך הן דברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות חובל הל' ט"ו כפי המסקנא שכתב אומרים לו אלו לא נסמכת עלינו וכו' ובה"ג הוא דמיחייב מפני ששינה. ולדעתו ז"ל שלא חילוק בין אדם כבד או סתם בני אדם מפני שהוא מפרש הא דאמר לעיל כגון פפא בר אבא לא קאי לפי המסקנא דהא הש"ס דקאמר סוף סוף מתניתא היכי מתרצא לא צריכא וכו' א"כ כד אתינן להא דסמיך בהו שפיר מיתרצא אפילו בסתם בני אדם. ולפי זה צריך לפרש נמי הא דהכא כן וזה דמיבעיא ליה שינו והזיקו כגון ששינו במהלכן שבעל הקורה נשא משאו לרוחב הדרך וכיוצא בזה וכן בעל חבית אם שינה לענין שאין בעל הקורה (לא) יתחייב עליו וכגון שעמד לפוש דלאו אורחיה הוא ברה"ר כדאמרינן התם בסוגיא דלעיל דבכה"ג אפילו אמר לבעל הקורה עמוד אין לו להמתין עליו. וזה מבואר מאוקימתא דהתם ברישא וממנה נלמד להסיפא. ופשוט ליה מהאי ברייתא דהוא משלם ע"י כולן ולא מיתוקמא אלא בששינה שסמך עליהם ולא הניחום לעמוד מחמת הקושיא ה"ד וכו' דהתם. ונמצאו דברי הרמב"ם ז"ל מבוארין בריש דבריו ובסופן. ואם מחמת כולן נשבר וכו' שישבו כולן כאחת כדכתב שם. ובדרישה האריך בזה והשיג בסמ"ע סי' שפ"ט על ע"ש ולענ"ד הדברים פשוטין. ומכאן ראיה גדולה למ"ש לעיל בד"ה פשיטא דפסקה כשלדא לאו לאוקמתא אלא לדיחוייא איתמר בדינא דהכא דאין לך שינוי גדול מזה ואפילו עמד לכתף אמאי פטור. ועיין בתוס' שם ובריש פרקין בענין דבאדם לא שייך כל המשנה ובא אחר ושינה בו. ע"ש במה שכתבו. והחילוק מבואר הוא. וכן פי' הנ"י דשינוי הוא וכדמוכח מהסוגיא דקאמר אורחיה ולאו אורחיה. וכן קאמר הכא שינו וכו'. ודברי התוס' במתכוין לשבור קאי. ויש לדקדק בדבריהם במ"ש הא פשיטא לן בריש פרקין וכו' ואין להאריך כאן: