מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 4 · הלכה 4 · Segment 6

הדא אמרה המכיש בהמת חבירו וכו'. כדאביי דאמר לרב יוסף הכישה אמרת לן בבבלי ריש פ' הכונס דף נ"ו ע"ב ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מנ"מ הל' ג'. שכתב המעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו המעמיד חייב לשלם מה שהזיק וכן אם הכישה עד שהלכה לקמת חבירו והזיקה זה שהכישה חייב. מיהו אכתי מספקא לי בהאי דינא. שהרי לפי הנראה במה דהאי תלמודא מדמי שור האיצטדין לענין נזקין להאי דינא דהכישה והזיקה דהמכיש חייב. לא מתברר לן הכי מהש"ס דילן ומדעת הפוסקים וגדולי המפרשים. דהא גרסי' בפ"ב דף כ"ד ע"ב איבעיא להו המשסה כלב של חבירו בחבירו מהו משסה ודאי פטיר דגרמא בנזקין הוא. בעל הכלב מאי וכו' אמר רבא את"ל המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב וכו' ומסקנת הפוסקים דאת"ל דרבא פשיטותא היא כדכתב הרי"ף ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ב מל"מ הל' יט דבעל הכלב חייב ח"נ והמשסה פטור מדיני אדם. הרי דהמשסה לעולם פטור גם מדין נזקין. ובענין חיוב בעל הכלב. התוס' כתבו שם ולא דמי לשור האיצטדין שהאדם נלחם עמו להרגו. א"כ בעל השור מ"מ פטור הוא גם מדין נזקין אפי' במה דמחייבינן לבעל הכלב. וכן מבואר בדברי הרמב"ם פ"י הלכה ח'. המשסה כלב בחבירו והרגו אין הכלב נסקל וכן אם גרה בו בהמה או חיה והרגוהו וזהו דין שיר האיצטדין לפי הנראה ושתק שם מדין הנזקין לענין בעל השור ואם דדעתו ז"ל בשור האיצטדין לענין חיובא דבעל השור בנזקין לדמות לדין בעל הכלב וסמך עצמו על מה שכתב בפ"ב בדין הנזק וכאן לא ביאר כ"א לענין שפטור ממיתה. וכן משמע מפי' הה"מ בפ"ב שנתן טעם למה שלא כתב הרמב"ם אם היה מועד משלם נ"ש כדעת הראב"ד וכתב וז"ל משום דלא עשה מעצמו אלא ע"י שיסוי וכדאמרינן בדין מיתת אדם שור האיצטדין פטור כי יגח שור ולא שיגיחוהו אף כאן דינו כתם ואינו משלם אלא ח"נ עכ"ל. אבל עדיין לא נחה הדעת בזה אם דעת הרמב"ם ז"ל כן דממ"נ אם מחשבינן שור האיצטדין כאנוס גם לענין נזקין וכנראה מדעת התוס' הנזכר א"כ פטור לגמרי הוא ולא דמי לבעל הכלב וכ"כ הנ"י בפ"ב גבי המשסה וכו' וז"ל וכתב הריטב"א ז"ל דשור האצטדין דפטור היינו ממיתה אבל לשלם נזקין אפשר דחייב ולי נראה דהשור ההוא אנוס הוא שאינו מנגח ע"י שיסוי לבד אלא ע"י שמצערין אותו שאין בו דעת ואינו כמו הכלב דסגי ליה בשיסוי עכ"ל. וזה כדעת התוספות אלא שהתוספות נתנו טעם יותר פשוט דהתם נלח' עמו האדם וא"כ לדעת הזה ודאי פטור לגמרי הוא ואי דאמרינן דדעת הרמב"ם בזה אינו כדעת התוספות אלא דשור האצטדין הוא דומה לשיסוי הכלב וסמך על מה שכתב בפ"ב לענין חיוב בעל הכלב וכן חייב בעל השור בח"נ. קשה לענ"ד מאד הדבר הזה לאומרו דאם לא מחשבינן ליה כאנוס לענין נזקין א"כ במועד ודאי נ"ש משלם ולמה לא ביאר דעתו בזה. ולא עוד אלא דשור האיצטדין כמועד הוא שהרי הורגל בכך ואם מחלקינן בין מיתה לנזקין לענין אונס א"כ לעולם נ"ש משלם וגם במ"ש בדין השיסוי סתם דבעל הכלב ח"נ הוא דמשלם אכתי טעמא בעי ולפי דברינו נתחזקה קושית הראב"ד בפ"ו בדין זה דשם כתב הרמב"ם גוף הדין דשור האצטדין הל' ה' שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן ליגח זה את זה אינם מועדים זה לזה ואפילו המיתו את האדם אינן חייבין מיתה שנאמר כי יגחו ולא שיגיחוהו. וכתב עליו הראב"ד ולמה לא וליהוי כשור שהוא מועד לשופרות ועוד שכבר פסק למעלה משסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב. והה"מ תמה על הראב"ד וכתב שרבינו נזכר מזה ואמר בפרק ב' שבעל הכלב חייב בח"נ וכן הוא האמת וכו' וכיון שהם פטורין ממיתה דין הוא שלא יעשה מועדין עכ"ל. החליט בדבריו שדעת הרמב"ם לחייב בעל השור ח"נ כמו שם בעל הכלב. ולפענ"ד זו היא קושית הראב"ד דר"ל דאם כמ"ש למעלה גבי בעל הכלב חייב ח"נ בתם הוא דכך הם דבריו שם המשסה וכו' שאירע דרך מקרה והלכך ח"נ הוא ולפי שכיון שהוא יודע וכו' כדכתב שם אבל עכ"פ אינו מועד לכך ועל זה כתב הראב"ד שם דרך פשיטות ואם הוא מועד נ"ש הוא משלם ולא דיקדק אלא על סתימת דבריו וכאן הקשה דלמה לא יהא מועד לשלם נ"ש דהרי זה דומה לשיסוי דהכלב. וכבר כתב בעצמו למעלה דשייך חיובא לבעל הכלב אלא דשם מיירי בתם וכאן דמועדין הן לענין נזקין ולמה לא יהו משלמין נ"ש ואם דממיתה פטור מטעם דרשת הכתוב בנזקין יהא חייב דהרי זה דומה לשיסוי זהו כוונת הראב"ד ז"ל והקושיא עדיין במקומה עומדת למה שדימה הראב"ד דין דהאצטדין לדין דשיסוי. וכן דעת הה"מ בזה אבל לא העלה ארוכה לעיקר הקושיא דהראב"ד ז"ל לפי זה. אשר על כן לענ"ד נראה ברור דאין דעת הרמב"ם בזה כמו שרצה הה"מ לפרש דבריו אלא שדעתו ז"ל כדעת התוספות דלא דמי כלל דין דאיצטדין לדין שיסוי דהכא אנוס הוא ופטור הוא לגמרי בין לענין מיתה בין לענין נזקין. וזהו שכתב ואפילו המיתו וכו'. ולהכי כתב ג"כ אינם מועדין זה לזה מפני שאין לכנוס להם שם אחר. ואם היה בהן צד חיוב היו כמועדין שהרי הורגלו לזה אלא שאין בהן צד חיוב כלל שהן כאנוסין שמשחקין בהן ומלמדין אותן וכו'. ובמשסה לא כתב אלא דין דתם דביה איירי בהש"ס בדין זה המשסה וכו' שאירע זה במקרה. ופשוט הוא שאם הועד לכך כמועד לכל דבריו כמו שביאר במקום אחר שצריך העדה בפני בעלים ובית דין ולפיכך לא כתב בדין דמשסה אלא כלשון הש"ס דלא היה כאן העדה ולא התראה. ואם היה העדה ודאי דינו כדין שנתבאר בדבריו בריש פרק ו' בדין המועד. זה נלע"ד ברור ואמת ונכון לדעת הרמב"ם ז"ל: