בן יהוידע על קידושין · דף 30a

וְאִי הֲוָה נָסִיבְנָא בְּאַרְבֵּיסַר, הֲוָה אֲמִינָא לַשָּׂטָן: 'גִּירָא בְּעֵינֶיךָ'. הנה הרב עוללות אפרים ז"ל כתב אף על פי שיצר הרע בא לאדם מעת הלידה אין לו דין חזקה בכל השלש עשרה שנים דהאדם עודנו קטן ואין מחזיקין בנכסי קטן אך בתחילת שנת ארבע עשרה שנעשה גדול אחר שנכנס בו יצר הטוב אז יהיה ליצר הרע חזקה בגוף הנקרא 'בית' אם יחזיק בו שלשה שנים עיין שם.
וידוע שנות חזקה הם שלשה שנים אך דירת קבע שנים עשר חדש וכמו שכתוב בשולחן ערוך ריש הלכות פסח לענין חיוב לתת לכללות העיר במצה שמורה שאם דר שנים עשר חודש חייב לתת לזה עיין שם.
וידוע לכל תאוה של עבירה יש כח יצר הרע בפני עצמו ואם כן אם נשא אשה בששה עשר שנים בזה דוחה כח היצר הרע של תאוה רעה יען כי עדין לא נעשה לו שנות חזקה שהם שלש שנים אבל אינו יכול לדחותו ביד רמה כי על כל פנים היה לו אצלו דירת קבע של שנים עשר חודש ויותר מה שאין כן אי נסיב בשנת הארבע עשרה דאז אפילו דירת קבע של שנים עשר חודש אין לו אז יוציאנו ביד רמה שיאמר לו 'גִּירָא בְּעֵינֶיךָ'. ולזה אמר יַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר (משלי י, ד) רצונו לומר היד של אותם חרוצים שנושאין בארבע עשרה שנה תמשול ביצר הרע.
ולפי זה אם לא נשא עד שנת שבע עשרה דאז נעשה ליצר הרע בבית זה חזקה של שלשה שנים זה קשה דחייתו וצריך לה סייעתא דשמיא. ובזה יובן 'מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב' (משלי יח, כב) כלומר כשמצא אשה לא מצאה במהרה אלא המתין למצוא אותה בשנת טו"ב [17] שהוא י"ז אז לזה צריך ש'יָּפֶק רָצוֹן מֵהֳ' לעזור אותו בדחיית היצר הרע.
והא דאמר 'גִּירָא בְּעֵינֶיךָ' ולא אמר גירא בך או גירא בשטנא? נראה לי בס"ד כי השטן הוא היצר הרע וכמו שכתב רש"י ז"ל וידוע כי כל דבר כחו באותיות השם שלו והקדוש ברוך הוא קראו 'יצר הרע' דכתיב כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (בראשית ח, כא) והארס של יצר הרע הוא באות עין שבשמו כי באות עין נשלם הרע וגם אות עי"ן רומז לשבעים כחות שלא ואם תסיר מתיבת הרע אות עי"ן ישאר 'הר' וזה כוחן של צדיקים שמפרידים ממנו אות ע' וישאר הר.
ולכן אמרו רז"ל (סוכה נב.) לעתיד יצר הרע נדמה לצדיקים כהר אבל הרשעים נדמה להם כחוט השערה כי הרשעים אין מפרידים ממנו כלום אלא מחזיקים בידו כל אותיות שלו ואם כן אצלם כל אותיות של יצר הרע הם שלמים ולכן נדמה להם כחוט השערה כי יצר [300] גימטריא ש' ועם אותיות 'הרע' הרי אותיות 'שערה' אבל הצדיקים מפרידים ממנו אות ע' ששם הארס שלו ומשם כל כחו וישאר אצלם 'יצר הר' ולכן נדמה להם היצר שלהם כמו הר ולכן אמר כאן 'גִּירָא בְּעֵינֶיךָ' רצונו לומר באות עין שלך לעקור אותה ממך.
ומה שאמר 'גִּירָא' ולא אמר סכין או דבר אחר? נראה לי בס"ד כי הסכין אינה הורגת אלא מקרוב אבל גירא הורג למרחוק ואית ביה רבותא טפי. ועוד נראה לי בס"ד כי הנלחם עם היצר הרע נדמה לארי כמו שאמר התנא (משנה אבות ה, כ) וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, והוא נלחם במחשבה ובדיבור ובמעשה אם כן צריך להיות במחשבה ארי בדיבור ארי במעשה הרי שלשה ארי ונרמז זה באותיות 'גִּירָא' שהוא ג' ארי.

אַדְּיָדָךְ עַל צַוְּארֵיהּ דִּבְרִיךְ, מִשִּׁיתְּסַר וְעַד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם (משלי כב, ו). נראה לי בס"ד נקוט האי לישנא מפני כי על הרוב הבן שוה לאביו בקומה מכל מקום על דרך שאמרו (משנה עדיות ב, ט) האב זוכה לבן בנוי בכח ובמספר השנים וכן הענין כאן ואם כן כשהבן הוא בר ששה עשר שנים שעדיין לא השלים קומתו אז כשיעמדו האב עם הבן יגיע צואר הבן כנגד ידיו של אביו ולהכי קאמר אַדְּיָדָךְ עַל צַוְּארֵיהּ דִּבְרִיךְ מִשִּׁיתְּסַר וְעַד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם.

וְאַמְרֵי לָהּ: מִתַּמְנֵי־סְרֵי עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. נמצא לכולי עלמא משך שנות החנוך הם ששה שנים ולכן אמר (משלי כב, ו) 'חֲנוֹךְ לַנַּעַר' בוא"ו ולא אמר 'חַנֵּךְ לַנַּעַר' בציר"י תחת הנו"ן אלא אמר 'חֲנוֹךְ' רמז בזה חנך וא"ו שנים ורמז לדבר וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ (יחזקאל טז, י) ואמר לפי דרכו דידוע האב כנגד יו"ד שבשם והאם כנגד ה"א ראשונה דאיש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם (נזיר יז.), והבן הנולד מהם כנגד וא"ו והבת כנגד ה"א אחרונה ולזה אמר 'לְפִי דַרְכּוֹ' רצונו לומר לפי שרשו שהוא בוא"ו כן משך החנוך שלו יהיה שש שנים.

רַבָּה בַּר הוּנָא לָא טָעִים אוּמְצָא עַד דְּמַיְתִּי לִינוּקָא לְבֵי מִדְרָשָׁא (דברים ד, ט). יש להקשות הוה ליה למימר' לָא טָעִים עַד דְּמַיְתִּי לִינוּקָא לְבֵי מִדְרָשָׁא' ולמה הוצרך לפרש ולומר 'לָא טָעִים אוּמְצָא' שהוא בשר כמו שפירש רש"י? וכן על רבי חיא בר אבא נמי פירש לא טעים אומצא.
ונראה לי בס"ד דאמרו רז"ל בגמרא (עירובין כא:) על פסוק וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר (קהלת יב, יב) כל ההוגה בדברי תורה טועם טעם בשר, ופרשנו בס"ד הכונה דיעקב ועשו חלקו העולמות ואין לבני יעקב בעולם הזה אלא כדי קיום הנפש שהוא לחם בלבד ואיך אוכלים בשר ושאר מיני אוכלים שהם מותרות? ותרצו המפרשים ז"ל מפני דעולם הזה קיים על התורה שלומדים ישראל דכתיב (ירמיה לג, כה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי, ואם כן לולי עסק התורה שעוסקים ישראל היה העולם אבד ועל כן יש להם זכות במותרות מדין מציל מזוטו של ים, נמצא לפי זה ישראל אוכלים הבשר מכח עסק התורה.
ובזה פרשנו היטב המאמר שאמרו רז"ל כל הלוהג בהם טועם טעם בשר, דאז אין עליו טענה ותביעה משום חלק עשו וידוע דהעולם מתקיים יותר על ידי תורה של תינוקות שהם הבל שאין בו חטא ולזה אמר 'לָא טָעִים אוּמְצָא' שהוא הבשר אלא על דמייתי לינוקא לבי מדרשא כדי ללמוד תורה. וכן רבי חיא בר אבא לא טעים בשר אלא עד דמקרי לינוקא וכל זה עושים כדי להורות שאנחנו אוכלים הבשר שהוא מותרות מכח התורה של תינוקות של בית רבן דהעולם קיים עליה ואנחנו זוכים במותרות בעבור למודם.

אַל תִּקְרִי, 'וְשִׁנַּנְתָּם', אֶלָּא 'וְשִׁלַּשְׁתָּם'! (דברים ו, ז). נראה לי בס"ד דמחליף נו"ן כפופה ונו"ן פשוטה באותיות 'של' דנו"ן כפופה תתחלף בל"ד בדטלנ"ת ונו"ן פשוטה תתחלף בשי"ן באלפא ביתא דאטב"ח שהוא ש"ן ת"ם ולזה אמר אַל תִּקְרִי 'וְשִׁנַּנְתָּם' אֶלָּא 'וְשִׁלַּשְׁתָּם'.
ומה שאמר 'שְׁלִישׁ בְּמִקְרָא שְׁלִישׁ בְּמִשְׁנָה שְׁלִישׁ בְּתַלְמוּד' נראה לי בס"ד מקרא משנה תלמוד ראשי תיבות 'תמם' [480] למפרע רמז לדבר מה שאמר בסוף [פרשת וילך] עַד תֻּמָּם (דברים לא, כד) ואותיות אלו גימטריא 'תלמוד' [480] רמז שתלמוד שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד ובזה תתגבר על פלונית שמספרה ת"ף [לילית=480] כמספר תמם.

'סוֹפְרִים' שֶׁהָיוּ סוֹפְרִים כָּל אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה (ויקרא יא, מב). אף על גב דהם סופרים גם תיבות ופסוקים וכמו שאמרו בתר הכי נקיט אותיות הכא לרבותא טפי שיש טורח גדול ועצום במניינם.
ומלבד טעם הגמרא נראה לי נקראו 'סוֹפְרִים' לשון ספיר שהוא ענין אור והארה דכתיב חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו (קהלת ח, א) וכתיב נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו, כג).
גם 'סוֹפְרִים' אותיות 'יוסף רם' דאמרו רז"ל (מעילה כה.) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהם והיינו אותיות יוסף רומזים על זה. גם אמרו רז"ל (נדרים נה:) שעולים לגדולה דכתיב וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת (במדבר כא, יט) והיינו אותיות 'רם' רמז שעולים לגדולה כי מנחליאל במות.
ועוד נראה לי מ"ם וסמך של 'סוֹפְרִים' רמז למ"ם סמ"ך שבלוחות שהוא סוד בינה ותבונה כי משה רבינו ע"ה זכה לבינה שהוא סוד סמך ויעקב אבינו ע"ה לתבונה שהוא סוד מ"ם ונשאר באמצע אותיות 'יפרו' שהם פרים ורבים בתורה שעושים בה פריה ורביה.

'דָּרֹשׁ דָּרַשׁ', חֶצְיָן שֶׁל תֵּבוֹת (ויקרא י, טז). קשה למה כאן זכר שתי תיבות 'דָּרֹשׁ דָּרַשׁ' וגבי אותיות נקיט אות אחת של 'וָאו' דְּ'גָחוֹן'?
ונראה לי בס"ד כי כפי הכתוב במסרה סך האותיות של התורה הם שלש מאות אלף וארבעה אלפים ושמונה מאות וחמשה ולפי זה אי אפשר שיתחלקו לשני חלקים שוים אלא יהיה אות אחד נפרד ביניהם ונמצא אומרם 'וָאו' דְּ'גָחוֹן' חֶצְיָן שֶׁל אוֹתִיּוֹת הוא קאי על אות הנפרד שיש בין שני החצאין שעומד בין חצי הראשון ובין חצי השני שאינו נחשב עם חצי הראשון ולא נחשב עם חצי השני.
אבל סך התיבות אשר כתוב במסרה הוא תשעה ושבעים אלף ותתקע"ו ובזה הסך אין נפרד ויתחלק הסך הזה לשני חצאין שלמים ועל כן אמר בזה 'דָּרֹשׁ דָּרַשׁ' חֶצְיָן שֶׁל תֵּבוֹת כלומר תיבת דרש האחד הוא סוף חצי הראשון של תיבות ותיבת דרש השני הוא ראש חצי השני של התיבות ואם היה אומר כאן רק תיבה אחת של 'דָּרֹשׁ' הייתי חושב שהוא כמו ענין 'וָאו' דְּ'גָחוֹן' שהוא אות נפרד יושב בין שני החצאין כן זה תיבת 'דָּרֹשׁ' היא תיבה נפרדת עומדת בין שני החצאין של התיבות ובאמת אינו כן כי מספר התיבות אין שם נפרד והחצאין שוים הם במספרם ורק הסימן בא כאן באופן זה שסוף חצי הראשון הוא תיבת 'דָּרֹשׁ' וראש החצי השני הוא תיבת 'דָּרֹשׁ' אבל סך הפסוקים הכתוב במסרה הוא חמשה אלפים ושמונה מאות וארבעים וחמשה וזה הסך יש בו נפרד ומוכרח לומר כי פסוק 'וְהִתְגַּלָּח' (ויקרא יג, לג) הוא הנפרד העומד בין שני חצאין של פסוקים.

תָּנוּ רַבָּנָן: חֲמִשָּׁה אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה פְּסוּקִים הַוְיָן פְּסוּקֵי תּוֹרָה (ויקרא יג, לג). ידוע דהמאמר הזה הוא מוקשה כפי מה שכתוב במסרה פסוקי תורה הם חמשה אלפים תתמ"ה וסימן וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם (ישעיה ל, כו). וראיתי בספר שער החצר (דף קעג) שהביא בשם ספר כתר תורה שיש מ"ג פסוקים מן פסוקי תורה הנמצאים בדברי הימים ובתהלים כלשון תורה ממש ויש מהם פסוקים משלש תיבות על פי האתנחתא ומן אלו המ"ג פסוקים יש מהם שמונה פסוקים שהם נמצאים בתהלים והשאר נמצאים בדברי הימים ובזה יישב המאמר הנזכר עיין שם.
ונראה דאינו מתיישב בזה כלום יען כי מצאתי ראיתי פסוק אחד שהוא כתוב בתורה ונמצא כתוב בספר יהושע והוא מה שנאמר בפרשת וישלח בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה (בראשית לג, יט) וכן נמצא ביהושע (יהושע כד, לב) ושם יש אתנח בתיבת קְשִׂיטָ֑ה.
ואין לומר כיון דראש הפסוק דיהושע מתחיל בלשון אחר ולא יש על תיבה שקודם בְּנֵי חֲמוֹר אתנח לכן אין נחשבים תיבות של בני חמור וכו' לפסוק בפני עצמו, זה אינו דהא הוא הביא בכלל אותם פסוקים של תהלים פסוק וְאַתָּה אֲדֹנָ־י אֵ־ל רַחוּם וְחַנּוּן (תהלים פו, טו) האמור במזמור פ"ו וכנגדו יש בתורה בפרשת כי תשא וַיַּעֲבֹר הֳ' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא הֳ' הֳ' אֵ־ל רַחוּם וְחַנּוּן (שמות לד, ו) וקודם אֵ־ל רַחוּם לא יש אתנח הרי לא קפיד בזה, ועל כן מאחר דאיכא פסוק זה ביהושע נמצא צריך להוסיף עוד פסוק אחד על פסוקי תורה והוה ליה תתפ"ט ואיך אומר תתפ"ח?
ואנכי לא חפשתי על זה הרבה ויתכן שימצא עוד כיוצא בזה ובלאו הכי ביאור הרב ז"ל בברייתא הוא דחיק ורחיק ואי אפשר להולמו ומה שהקשו בתוספות ישנים היא קושיא חזקה ומה שרצה מהרש"א ז"ל ליישב כבר השיגו הרב פני יהושע ז"ל ולכן נראה לי על הרוב דברייתא זו יש בה חסרון לשון בגרסא וברוך היודע.