בן יהוידע על קידושין · דף 41a

דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: רַגְזָן, לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ אֶלָּא רַגְזָנוּתוֹ. יש לדקדק תיבת בְּיָדוֹ לשון יתר והוה ליה למימר רַגְזָן אֵין לוֹ אֶלָּא רַגְזָנוּתוֹ?
ונראה לי בס"ד דכל מידות האדם הטובים והרעים כולם רשומים בשרטוט כף הידים כמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל בחומת אנך עיין שם ולזה אמר לֹא עָלְתָה 'בְּיָדוֹ' דייקא שאם עשה מצוה אחת ונתכעס בה אין נרשם בידו המצוה אלא עון הכעס.
או יובן בכל לילה הנשמה חותמת על מעשה היום דכתיב בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם (איוב לז, ז) הן לטוב הן לרע ורגזן שעשה מצוה בכעס לא עלתה בידו לחתום אלא רק על רגזנותו.
או יובן בס"ד דידוע כל הנעלב מאחרים ושומע חרפתו ואינו משיב הרי זה מרויח ריוח גדול שנוטל מצות זה המחרפו אך בתנאי שזה אינו מתכעס ומתמלא רוגז וחימה בקרבו על זה המחרפו אלא יהיה נח הטבע שאינו חושב זה החירוף בעיניו לכלום וכמו שאמר דוד המלך ע"ה וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת (תהלים לח, טו) כלומר אין זה חוטא לי בחירוף זה כדי שאוכל להוכיחו אבל אם זה מתמלא בקרבו רוגז על המחרף ורק שותק כדי להרויח מצות של זה המחרף אין ראוי שיטול מצות של זה המחרף בעבור שתיקתו כי אותו הרוגז שעלה בלבו חשיב כאלו דבר אותו בפיו.
וזהו שאמר רַגְזָן כנגד המחרף אותו אף על פי שלא דבר בפיו כנגדו כלום אלא רק הוא רגזן בלב דוקא הרי זה לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ מן מצות המחרף כלום ורק עלה בידו רגזנות שלו שנתכעס בלבו ולעון יחשב לו אף על פי שהיה הכעס בלב לבד כי הכעס הוא אבזריה דעבודה זרה כמו שאמרו רז"ל (שבת קה:) כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה וידוע עון עבודה זרה הוא אפילו בלב בלבד.
או יובן בס"ד האי רוגז דנקיט בר קפרא כאן איירי באדם המתמלא כל ימיו רוגז וקצף בעבור היסורין הבאים עליו שעל ידי כך נראה כקורא תגר ומתרעם ומהרהר אחר מעשיו יתברך שחושב שבאים עליו יסורין קשים שלא כדין ח"ו הנה זה לוקה בתרתי שיש לו צער גדול של יסורין וגם לא יועילו היסורין אלו אליו לכפרת עונות ואדרבה יתן דין וחשבון ויקבל עונש על רגזנות שלו! וזהו שאמר רַגְזָן כנגד היסורים הבאים עליו לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ כפרה על עונותיו באלו היסורין אלא רק עלה בידו רַגְזָנוּתוֹ רצונו לומר עון של רגזנותו זאת דנמצא על עונותיו אין לו כפרה אלא הוסיף על חטאהו פשע שנוסף על עונותיו עון זה של רגזנותו.

וּלְאָדָם טוֹב מַטְעִימִים אוֹתוֹ מִפְּרִי מַעֲשָׂיו. הא דנקט לשון מטעמת ולא אמר מאכילים אותו או מהנים אותו, נראה לי בס"ד לרמוז שאין מחסרים לו משכר עולם הבא אפילו מן הפירות כנגד הנאה זו שמהנים אותו בעולם הזה אלא תהיה הנאתו בעולם הזה כדין מטעמת דאינה צריכה ברכה משום דלא חשיבה כלום וכמו שאמרו (בשולחן ערוך אורח חיים רי, ב) הטועם את התבשיל אין צריך לברך עיין שם. וכן כאן הנאה זו דנין אותה כדין מטעמת דאז אין לחסר כנגדה אפילו משכר פירות בעולם הבא ובודאי זה הדבר לחשוב אותה כדין מטעמת הוא חסד גדול מאת ה' כדי שלא יחסר משכר עולם הבא כלום.
ובזה יובן טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב הֳ' (תהלים לד, ט) דכל הנאות שאתם נהנים בעולם הזה חשיב כדין מטעמת שאין בה ממש ולכך לא יחסר כנגדה משכר עולם הבא כלום.
ברם צריך להבין מה קשר יש לחלוקה זו שאומר 'וּלְאָדָם טוֹב מַטְעִימִים אוֹתוֹ מִפְּרִי מַעֲשָׂיו' עם חלוקה הראשונה המדברת בענין הרוגז? ונראה לי בס"ד על פי מעשה בשני בני אדם שהיו שכנים ואחד מהם היה עשיר מופלג בעל צאן ובקר ויש לו שדות וכרמים ושלחנו שלחן מלכים ודירתו נאה ומרווחת אך היה בשרו רזה מאד ותש כח ושכנו היה בעל מלאכה צורף כסף ואין לו יכולת לקנות בשר בכל לילה אלא משבת לשבת וביתו ריקם מן מטלטלים וכלים ומצעות נאות אין לו ומקום דירתו בדוחק כי ביתו צר וקטן אבל היה בריא אולם גבור כח ושמן בשר ופניו צהובות תמיד וישאל השכן העשיר מזה למה אני כך ואתה כך?
ויאמר לו הסבה מפני שאתה טבעך כעסן ורגזן הרבה ועל כן לפחות עשרה פעמים ביום יזדמן לך כעס ורוגז עם משרתיך ובני ביתיך והכעס מכחיש בשר האדם ומחליש כח הגוף ומזיקו הרבה זאת, ועוד אתה טבעך בעל תאוה וחמדה וגם יש לך קנאה הרבה ולכן כל ימיך מכאובים כי תהיה מבולבל וטרוד רודף אחר הממון ואי אפשר שתשיג כל תאותך ועל כן מוכרח שתהיה תמיד מלא אנחות וצער אשר יכלו בשרך וכחך ואיך תהיה לך בריאות הגוף מן המאכל אשר תאכל מאחר כי מדות אלו שיש לך הם מכלים כחך ובשרך! אבל אני מצד טבעי ומזגי נח הרבה ואין לי כעס ורוגז אפילו בדבר שראוי לכעוס בו וגם יש לי מדת ההסתפקות ושמח בחלקי ומעט אשר לפני אני רואה אותו הרבה מאד ואיני מתקנא מאחרים מכל דבר לכן הנני בריא אולם תמיד מכח המנוחה שיש לי.
ולזה אמר רַגְזָן לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ תועלת פעולה מכל אכילה ושתיה ותענוג אשר אוכל ושותה ומענג גופו כי אם רק רַגְזָנוּתוֹ כלומר פועל הרוגז שלו כי רק הרוגז שלו עושה פועל בגופו אך דברים הטובים אין עולה מהם תועלת ופעולה טובה לגופו כלל דכל דברים טובים שיכניס לגופו אינו עולה מהם כלום ולכן אחר דבר זה סיים וּלְאָדָם טוֹב שאין לו מדת רגזנות שתאבד טובת גופו הנה זה מַטְעִימִים אוֹתוֹ מִפְּרִי מַעֲשָׂיו הגופניים בעולם הזה שעולה פועל טוב ותועלת טובה לגופו מכל מעשים של תענוג אשר יעשה לגופו.