שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד יוֹשֵׁב וְאֶחָד עוֹמֵד, אֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ, וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ: קַצֵּר דְּבָרֶיךָ (ויקרא יט, טו). קשא למאי אצטריך למנקט חלוקה זו והלא אתיא בקל וחומר מן בבא ראשונה דהשתא ומה ב'אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב' דאין זה נוגע בעיקר הדין והטענות אמרת דאסור, וכל שכן באומר 'לְאֶחָד קַצֵּר וְאֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ' שזה נוגע בעיקר הדין שהם הטענות דאסור!
ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (מגילה כא:) פסוק אחד משמע שהיה משה רבינו ע"ה לומד בהר מעומד ופסוק אחד משמע שהיה לומד מיושב, ומשני קשות מיושב רכות מעומד דהאדם בישיבה יש לו דעה צלולה להבין יותר לכן הקשות שצריך להם דעת צלולה לומד מיושב. והשתא חלוקה השניה נקיט לה לפרש בה חלוקה ראשונה שאמר שלא יהיה אחד עומד ואחד יושב וקשיא ליה מה טעם יש בזה, וכי בישיבה ועמידה תליא מלתא? הלא הדין נפסק על פי הטענות וכל אחד טוען מה שיש לו לטעון!
לכך נקיט חלוקה שניה 'שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ קַצֵּר דְּבָרֶיךָ' ועל כן אם יהיה 'אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב' נמצא זה היושב שדעתו צלולה מדבר כל צרכו וזה העומד שאין דעתו צלולה מקצר בדבריו ואינו מדבר זכיות שלו כאשר ראוי לטעון וכשהוא מניחו לעמוד הרי זה כאלו אומר לו קצר דבריך שאין לו ישוב הדעת לסדר טענותיו כראוי ולזה שמושיבו הרי 'כאילו' אומר לו דבר כל צרכיך.
ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (מגילה כא:) פסוק אחד משמע שהיה משה רבינו ע"ה לומד בהר מעומד ופסוק אחד משמע שהיה לומד מיושב, ומשני קשות מיושב רכות מעומד דהאדם בישיבה יש לו דעה צלולה להבין יותר לכן הקשות שצריך להם דעת צלולה לומד מיושב. והשתא חלוקה השניה נקיט לה לפרש בה חלוקה ראשונה שאמר שלא יהיה אחד עומד ואחד יושב וקשיא ליה מה טעם יש בזה, וכי בישיבה ועמידה תליא מלתא? הלא הדין נפסק על פי הטענות וכל אחד טוען מה שיש לו לטעון!
לכך נקיט חלוקה שניה 'שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ קַצֵּר דְּבָרֶיךָ' ועל כן אם יהיה 'אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב' נמצא זה היושב שדעתו צלולה מדבר כל צרכו וזה העומד שאין דעתו צלולה מקצר בדבריו ואינו מדבר זכיות שלו כאשר ראוי לטעון וכשהוא מניחו לעמוד הרי זה כאלו אומר לו קצר דבריך שאין לו ישוב הדעת לסדר טענותיו כראוי ולזה שמושיבו הרי 'כאילו' אומר לו דבר כל צרכיך.