פני משה על תלמוד ירושלמי תרומות · פרק 11 · הלכה 4 · Segment 5

תמן תנינן. בפ"ג דעדיות ותני לה נמי בתוספתא פ"י:

מעי אבטיח. הזרעונים והמשקה שבתוכו:

וקניבת ירק. מה שקונבין העלין הפסולת ומסורין אותו ממנו:

לא שנו אלא בקניבת ירק של גננין. שהן קונבין למכור את הירק ומקפידין ביותר לקנבו כדי שיהא ירק יפה וליקפצו עליה זביני דבהא חכמים אוסרין הקניבה לזרים מפני שהן קונבין ומסירין אף אותן העלין שראויין הן במקצת אבל בשל בעלי הבתים שאין מקפידין לקנב בביתם אלא אותן המעופשין לגמרי אף רבנן מודין שמותרין לזרים דמה שקונבין אין ראוי לאכילה הוא כ"א לאכילת בהמה:

ר' בון בעי ולא מסתברא בתרומה גדולה. כלומר וכי לא מסתברא הוא שזהו בתרומה גדולה דוקא מפני שהתרומה גדולה הבעה"ב הוא שנותנה לכהן ואינו מדקדק אם הירק קנוב הוא או לא וכשהכהן מקנב אם הוא מקנב כדרך הגננין יש בו איסור בהקניבה ואם הוא כקניבה של הבעה"ב לביתו לא:

אבל בתרומת מעשר. שהלוי הוא נותן להכהן המעשר מן המעשר שלו אין העלין תלושין על העלין וכו'. כלומר דהלוי הוא שקנב כבר המעשר שלו שהרי הוא צריך ליתן להכהן את היפה כדאמרינן לעיל גבי אם הקדים הלוי להכהן בשבלים דה"ה כל תרומת מעשר צריך שינקה אותו וליתנו לכהן וא"כ אין דרך לתלוש העלין על העלין ולא הקלחין על הקלחין דאין קניבה אחר קניבה ואם כבר נתלשו העלין של פסולת וכן הקלחין ביד הלוי שוב אין לתלוש עוד עלין על עלין וקלחין על קלחין ואם חזר וקנב הכהן מסתברא דלעולם אסור לזרים הוא דמסתמא אלו עדיין ראויין לאכילה הן ולא שייך לחלק כאן בין קניבה לקניבה ואיכא למימר נמי דאף ר' דוסא מודה בתרומת מעשר שאסור לזרים: