גמרא התם משום יתובי דעתא הוא כו'. ועפירש"י. וביומא דקאמר בטעמיה דר"ל משום דאכשורי אוכלא אוכלא הוא. ע"כ איננו כלל לכל מילי אלא לענין יוה"כ (וק"ק מהא דשבת (קמד ב) שהבאתי שם ונדחה הסתירה משם להט"ז שכתבתי שם). אבל מ"מ חזינן הכא דבקרש יצא מתורת משקה לגמרי. ובמרקחת ג"כ הדבש נקרש ועמ"א שם:
קריאה במקור
רש"ש על חולין · דף 120a
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
שם הקפה את הדם ואכלו כו' חייב. בגה"ש העלה בצ"ע מכאן למה שהביאו התוס' בשבועות (כג) מהירושלמי דיליף דשתיה בכלל אכילה מן וכל דם לא תאכלו ואי בשקרש והתניא דם שקרש כו' אלא כמו שהוא כו'. ובמחכ"ת נעלם ממנו שהירושל' בעצמו מקשה ע"ז מבריית' זאת בשבועות שם וביומא פ"ח ה"ג וברפ"ב דמע"ש ומפני קושי' זאת חזר מלימוד הזה וע"ש בשבועות בפ"מ:
ד"ה אמתניתין. דהא יד לא מצטרף. כצ"ל:
רש"י ד"ה קיפה. פירמא דק שבבשר כו'. כצ"ל:
רש"י ד"ה תבלין. באנפי נפשייהו לא אכלי כו'. כצ"ל:
תד"ה הוא. המ"ל יטמא טומאת נבלות. לכאורה דבריהם תמוהים לפי מאי דמשמע מפרש"י ותוס' בבכורות (י) דהא דחלב נבלת בהמה טהורה טהור מלטמא טומאת נבלות דה"ה השומן ע"ש. לכן נראה דדבריהם קאי על קושיית אביי לרבה בפי' דקיפה. ודלא כמהר"ם שהבין דבריהם על הא דהרוטב. ועל פרש"י והתוס' דבכורות ק"ל דכמו דממעט בזבחים (ע ב) מן ואכל לא תאכלוהו יצא חלב חיה שחלבה מותר. כמו כן נמעט מזה חלב טהור דהיינו שומן שמותר:
תד"ה מה להנך. ואפי' למ"ד לאו לאברים כו'. בגליון נמחק מלת לאו בשם הרש"א. והוא שבוש עי' לעיל (קב ב) ובתוס' שם. ובמהרש"א ע"כ ט"ס:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Vilna Edition
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: aa7dcdce4bdd5027ad8ba92dde7e36e8c9816e25113e6b4f11fec209a4567ccf