רש"ש על חולין · דף 33a

גמרא עד כאן לא איבעיא ליה אלא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מדר"ל. ש"מ ואין מזמנין כו' משום ריאה כו'. עי' מהר"ם. והרא"ש כתב להדיא ואסורין כו' כל התלוי בקנה ובושט:

תד"ה אחד. ותימה כו' ומשני שאני נכרים דלאו ב"כ נינהו וה"נ שאני כו'. ונשארו בתימה. והלח"מ בפ"ט מהל' מלכים הי"ג שכתב שתירצו לקושיא זו בדוחק ל"ד. וע"ש עוד שמתרץ בתמיהתם פסק הרמב"ם שפסק כראב"י אע"ג דתניא דלא כוותי'. ואנכי תמה על תמיהתם דהתם הכי קאמרינן כיון דלאו ב"כ נינהו להכי הוי כאילו לא כבשו ואף לישראל אינו מותר כי אם ע"י כיבוש כדפרש"י. וה"נ הכא אילו נכרי שחטה כיון דלאו ב"ש הוא אסור לכ"ע. אבל היכא דשחט ישראל דב"ש הוא שפיר אמרינן דאף לנכרי שרי משום דליכא מידי ודו"ק:

במשנה ול"י מהן דם כשרים כו'. בתור"ע מביא בשם הרשב"א בת"ה דמשום דיוקא איצטרך דבקדשים א"נ בידים מסואבות דחבת הקדש מכשרתן. ק"ל דבקדשים פסולין לגמרי כדאמרינן בגמרא אי בקדשים כי ל"י מהם דם כשרים הוא עצמו לדם הוא צריך. ואם כוונתו שנוכל לפדותם ואי משום העמדה והערכה הא תנן שחט בה שנים או רו"ש כו' ה"ה כחי' לכ"ד. לעיל (ל) ואף שכ' התוס' לקמן (פד) דבשחיטה דמתשרי בה ל"א ה"ה כחיה. איכא למימר דאתיא כרבנן בתמורה (לג ב) דקדשי מזבח לא הי' בכלל העמדה והערכה ע"ש בתד"ה כדתניא. אבל א"כ אזלא לה חבת הקדש:

תד"ה ונאכלין. א"נ לקדרה והודחו במ"פ. וצ"ל שגם נתבשלו במ"פ. עי' בר"ן. ואולי ר"ל צלי קדר: