רש"ש על חולין · דף 102a

גמרא (ברה"ע) ולא תאכל כו'. כצ"ל בו':

שם מחלוקת בישראל אבל בבני נח דברי הכל מוזהר על הטמאין כטהורין. נראה דר"ל דאף לר' מאיר נוהג בבן נח גם בעופות טמאין וטהורין. דהרי כתיב (בראשית ט׳:ג׳) כל רמש כו' לכם יהיה לאכלה ועלה קאמר אך בשר בנפשו כו'. ותדע דהרי בסנהדרין (דף נז) איצטריך קרא למישרי שרצים עיין שם. וכן בברייתא דמייתי דאיכא דאמרי טהורה ור"מ. וברישא בב"נ משמע דתנו ג"כ על הטמאים כטהורין [וכן הבינו התוס' לעיל (לג) ד"ה אחד ודלא כהמהרש"א שם] :

רש"י ד"ה רישא בישראל. ומעיקרא כי רמייה הוה מ"ל נמי סיפא בב"נ כו'. ודוחק כי העיקר חסר מהס' בשינויי'. ולמה לא נפרש דקס"ד דסיפא נמי בישראל וקמ"ל דאין שחיטתה מטהרתה מידי אבמה"ח דאם עודנה מפרכסת חייב עליה גם באמה"ח וכר"י ור"א:

רש"י ד"ה אינו סופג. ואיכא לאו דלא יאכלו שקץ הם. כצ"ל:

תד"ה אלא. גבי נבלת עוף טהור כו' ולא קתני דאין שחיטתו מטהרתו כו' ותימה דתקשה כו'. לכאורה כיון דלא תני נמי ההיפך דשחיטתו מטהרתו לב"נ א"כ ליכא למישמע מינה מידי: