רש"ש על חולין · דף 39b

גמרא משום כבודו דר' אלעזר. וכן בע"ז (לב ב) הגי' כן אלעזר בל"י. והגרי"פ לא העיר כאן כמו שהעיר שם. ולא עוד אלא שכ' שם דבכל המקומות הוא ביו"ד. ואין ראיה לגי' אלעזר מדפליג ר' יוסי עלי'. דעמש"כ בפסחים (עז) בס"ד:

שם ח"מ וה"ק אם הוכיח סופו ע"ת ה"ז גט ומעשה כו' ארשב"ג אם מעצמו נפל ה"ז גט. משמע דסתם משנה ג"כ סבירא דאמרי' הוכיח סופו ע"ת ולא הביאה עובדא דר"ג אלא לראי'. וכ"כ הר"ן שם דל"פ רבנן עלי'. ובתוספתא שהביא הרא"ש שם משמע דת"ק מיקל טפי ע"ש. וא"כ קשה אמאי לא אמרו בה איסור. ואולי דהגמרא נקיט לישנא דהחסורי מחסרא לפי מאי דמסיק דש"ה דאמר כתבו לכן ל"פ רבנן עליה כמש"כ הר"ן שם. אבל רב שיזבי לפי הס"ד מפרש הח"מ בל"א והוא רשב"ג מתיר בהוכיח סופו ע"ת ומעשה נמי כו'. וכדרך דמתרץ רבא שם (י ב) וכן בכ"ד. ודע דאפי' אם נאמר דהוכיח סופו ע"ת דמעיקרא הי' ג"כ דעתו לכך בשעת שחיטה שיזרוק דמה לעבודת כוכבים. מ"מ לא עדיף ממחשב בפירוש. וא"כ יהי' מוכח דמחשבה בלא דבור מהני אפי' בחוץ וכש"כ בפנים (דאל"כ יופרך הק"ו דר' יוסי). ולא כן כ' התוס' בס"פ המפקיד. וכן לעיל (בע"א) נסתפקו בזה:

תד"ה רישך. ואי אלמא הוא כו' אפי' למ"ד כו' דמשיכה כו'. נראה דזהו כדעת הרמב"ם בפ"ד מהל' חו"מ ה"ד דבאנס אע"פ שלא קבל אחריות חייב לבער ודלא כהראב"ד שם:

במשנה השוחט לשם הרים כו'. הרמב"ם בחבורו כ' אע"פ של"נ אלא לרפואה כו'. והב"י ר"ל בדעתו דבמתכוון לעובדם נמי דינא הכי דמותר בה בהנאה ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ מנ"ל להרמב"ם דמיירי אף במתכוון לרפואה. ונ"ל משום דהיה ק"ל דאי מיירי דוקא במתכוון לעבדם מאי איריא דנקט שחיטתו פסולה דמשמע מפני דשחט לשם אלו והוה כעין תקרובת עבודת כוכבים כדפרש"י לקמן. והוא עצמו לא נפסל מכאן ולהבא לשחיטה. תיפוק לי' דהוה מומר לעבודת כוכבים ושחיטתו פסולה לעולם. עי' בפי' הרמב"ם בריש מכלתין על הא דהשוחט בשבת במזיד. ועי' תור"ע אות ט' בשם הט"א: