רש"ש על חולין · דף 96a

תד"ה ולא. והא דמהדרינן לצ"מ בטב"ע היינו (כצ"ל) בטב"ע גמור וכל הני כו'. ואע"ג דלענין איסורא סמכינן אטב"ע שאינו גמור ובב"מ (כ ב) אמרינן דחמירא איסורא מממונא בכגון זה. (עי' נתיבות במה"א סי' פ"א סק"ז) י"ל דמשום חימוד ממון (כמש"כ רש"י) אפי' צמ"ר חיישינן שדומה לו שהיא שלו אע"פ שאינה שלו:

תד"ה פלניא. וא"ת כו' קטילנא לה דסמכינן אסימנין כו'. לפמש"כ הנ"י בפ' חזקת אמתניתין דשלשה אחין ואחד מצטרף עמהן כו' וז"ל שכן ראובן העיד על אשה אחת שהיא א"א ואח"כ בא עליה כו' ה"ז נהרג כו' ונמצא זה מת בעדות עצמו וטעמא דחיובא דהשתא מילתא אחריתא היא. וכ"כ הרמב"ם בפ' ט"ז מהל' סנהדרין ה"ו. ועי' במל"מ בפ"ג מהל' שגגות ה"ב וכ"ה להדיא בירושלמי סוטה פ"ו הל"ב ועמש"כ בחדושי להרמב"ם פ"ב מהל' אבל ה"ז. אין כאן קושיא כלל. וזה נראה כוונת הרי"ף בפ' החולץ גבי הא דואישתמודענהי דאחוה דמיתנא מאבוהי ניהו דמכשרינן אפי' ע"י קרוב ואשה כתב וז"ל דלא אמילתא דאיסורא קמסהדי כו' אלא מילתא בעלמא הוא דמגלי דהדין ניהו גבר פלן כו' וכיון וכו' הרי איתחזק כו' הילכך שרי ליה לסהדא למיסמך אפומייהו ולמיסהד כו' בין לענין איסורא כו' ע"ש. וכן פי' דבריו הריב"ש סי' קפ"ב. ותמה אני על הנ"י בפ' ג"פ גבי ההוא תברא דהוה חתים עליה רבה בר ר"ח. ועל הנו"ב חלק א"ע סי' כ"ז שהבינו בכוונת טעמו ע"ד דאמרינן בעלמא מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי. כי במחכ"ת אין זה משמעות סגנון לשונו:

בא"ד וכן אם נשאת עפ"י ע"א וזינתה לא קטלינן לה אם בעלה הראשון כו'. כצ"ל וכ"מ בפסקי תוס' סי' רמ"ב:

גמרא (בסה"ע) מ"ט דרבנן בריה היא. כצ"ל וכדאיתא ברש"י במשנה ובציון התו' כאן ותיבות בפ"ע נשתבש מלעיל (פ) ואין לו ענין כאן כלל:

תד"ה מכלל. וי"ל דשמואל אליבא דתנא כו' קאמר דלא אסרה תורה כו'. כצ"ל:

תד"ה מ"ט. וא"ת מ"ש כו' מנבלה טהורה דבמיתתה בכזית. כצ"ל:

בא"ד (בסה"ע). אבל תרומה מותר עד שימרח. הן בפסחים (לג) דמשני כגון דאחמיץ במחובר. מוכח דחל תרומה אף בעודן בשבלין ועמש"כ שם (ורמזתי שם לדברי התוס' בקדושין (סב) ד"ה א"ת שגם הם כתבו כן). לכן נ"ל דט"ס כאן וכצ"ל עד שיפריש. ויתורץ ג"כ מה שהקשה בתור"ע למכות אות י"ג דלדבריהם גם טבל לא יחשב בריה דקודם מירוח לא חל ג"כ איסור טבל. אבל לפמש"כ א"ש דכיון דאם תרם בשבלין תרומתו תרומה ע"כ חל שם טבל עליו אז אבל תרומה איננה עד שיפריש: