שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סוטה · פרק 1 · הלכה 2 · Segment 5

מיליהון דרבנן פליגין וכו'. כתב הרמב"ם פ"ב מהלכות סוטה קטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה וכו' אבל הקטנה בת מיאון אין מקנין לה שאין לה רצון להיאסר על בעלה ואפי' היה כהן לא נאסרה עליו. וכתב הראב"ד לא ידעתי למה נאסרה על בעלה ישראל הלא אמרו פיתוי קטנה אונס הוא. והאריך הה"מ בפ"ג מהא"ב וכתב בסוף דבריו ואין לי בדין זה הכרע אלא שמצאתי בירושלמי בסוטה פ' היה מביא. סוטה קטנה אין אתה יכול דאר"ז בשם ר"י קטנה שזנתה אין לה רצון ליאסר על בעלה ע"כ ומעתה אנו צריכין ראיה לדברי רבינו ובקשתיה ולא מצאתיה עכ"ל. ותימא הרי מסוגיין מוכח דליתא לדר"י דהא אנן קיי"ל דכל ספק טומאה מסוטה ילפינן ודלא כר"י ודברי ר"י סלקו בקושיא. ש"מ למ"ד כל שיש בו דעת לשאול ספקו טמא אף לקטנה מקנין. ממילא שמעינן שאם זינתה ברצונה שנאסרה דאל"כ קינוי זו מה טיבה. והרמב"ם מוקי להאי דר"י בקטנה בת מיאון כדי לתרץ קושי' הש"ס לפיכך כתב דברי ר"י כלשונם. והרב בכ"מ מביא הך סוגי' דפרקין. ותמה אני שלא הרגיש במ"ש וא"ל שגירסא אחרת היתה לו שהרי תוס' פ' כשם מביאים דברי הירושלמי אלו שבסוגיין כפי הגירסא שלפנינו. ולשיטת הראב"ד י"ל דלא חש הש"ס לתרץ קושי' זו מתינוק היודע לשאול דספיקו טמא דכיון שאמר ר"י דפיתוי קטנה אונס כאין בה דעת לשאול היא. ומ"ש בקונטרס דהבועל יש בו דעת לשאול. י"ל דסובר דבעינן שיהא דעת לשאול בדבר שנולד בו הספק והיינו האשה. מיהו בטהרות לא משמע הכי וצ"ע. ועיין בבבלי דף כח בתו' בד"ה ברה"ר וכו' ומה שאמרנו לתרץ דעת ר"י הוא דר"י סובר כרשב"ג דגרסי' בתוספתא דטהרות ומביאה הרמב"ם בפ"ג דטהרות רשב"ג אומר מפני מה אמרו ספק טומאה ברה"י טמא וברה"ר טהור שאפשר לישאל ליחיד וא"א לישאל לרבים משמע דמסברא אמרינן כן ולא מסוטה יליף וצ"ע. ועי"ל דהרמב"ם איירי בקטנה שיש בה דעת לשאול הא דאמרינן פיתוי קטנה אונס הוא היינו בקטנה שאין בה דעת לשאול ועיין בהה"מ פ"ג מהא"ב ובמ"ל פי"א מהל' אישות שמקשי' הסוגיות אהדדי וכמ"ש ניחא הכל בס"ד ועיין מש"ל בפרקין בתו' בד"ה תורה וכו' ראיה מבוררת לדברי הרמב"ם:

מפני מה ספק טומאה וכו' כתבו תוס' במס' ע"ז דף ל"ז ע"ב בד"ה הא וכו' לאו דוקא מסוטה גמרינן דספק טומאה ברה"ר היכא דאיכא חזקת טהרה לא הוצרכו ללמוד מסוטה וכו' ולא גמרינן מסוטה אלא רה"י וכו' ע"ש ומסוגיין מוכח דאף ספק טומאה ברה"ר צריך קרא לטהרו וראיתי לתוספת לקמן פ"ה בד"ה שכן כתב טעם למה צריכין קרא לטהר ספק טומאה ברה"ר ע"ש. מיהו לשון הגמרא שם בע"ז דקאמר דספק טומאה ברה"ר הלכתא גמירי לה משמע דתרווייהו גמירי להו מסוטה צ"ל דלא ס"ל הך ק"ו דמייתי בסמוך מפסח דק"ו פריכא הוא וכמ"ש לקמן לכך קאמר דתרווייהו הלכתא נינהו גם משמע דאף ר' יוחנן סבר דספק טומאה מסוטה גמרי ע"ש וצ"ע:

ק"ו ספק טומאה. פירשתי בקונטרס דהספיקות כלן מדבריהם וכן כתב הרמב"ם פט"ז מהאה"ט. ונראה שהוכרח לומר כן משום דקשיא ליה הא בפסח לא הותר לציבור אלא טומאת מת ומנ"ל שאר ספק טומאות ברה"ר שטהורות לכך קאמר דהספיקות מדבריהם וכיון שהתירה התורה בצבור ודאי טומאת מת יש לנו לדון ולהקל בספק שהוא מדרבנן אפי' בשאר טומאות: