שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סוטה · פרק 2 · הלכה 1 · Segment 4

ארבעה מחוסרי כפרה וכו'. כתב הר"ן פ"ד דנדרים הני כיון דאין קרבנן בא לכפרה אין צריכין דעת אבל כל שצריכין כפרה על חטא צריכין דעת ע"כ. מעתה י"ל דסוטה צריכה דעת שהקרבן בא לכפרה וכמ"ש לעיל בד"ה מפני וכו'. וכ"מ מדברי ר"י דקאמר מנינ' ארבעה מחוסרי כפרה דמשמע דוקא הני אבל לא סוטה אלא דלפ"ז קשיא לר"י זאת תורת דסוטה ל"ל. ועמש"ל (דף א') בתו' בד"ה תורת וכו'. מיהו לקמן בסוגיין משמע דאף סוטה מפרי' עליה שלא מדעתה וכמ"ש בלשון ראשון בקונט'. ומן התימ' על הרמב"ם שלא ביאר דבר זה אם מנחת סוטה וקרבנות נזירתה מפרישין עליה שלא מדעתה ואפשר שסמך עצמו על מ"ש בפ"י מה' שגגות כל קרבנות שהאשה חייבת בעלה מביא עלי' גם בפ"א מה' מחוסרי כפרה כ' שמחוסרי כפרה א"צ דעת בעלי' וקסבר שאף אלו בכלל:

מאי כדון שכן אדם וכו' מכיון שהביאה לא כבר יצאה מרשות אביה. בקונט' הגהתי מכיון שהשיא' וכו'. ובפסחים פירשתי לפי הגירס' שלפנינו מכיון שהביא' שתי שערות כבר יצאה מרשות אביה. אך קשה לי למה לי' למימר שכבר יצאה מרשות אביה תיפוק לי' שהיא גדולה ויש לה דעת. ואף דגם לפירושי כאן קשי' לי מנ"ל דאיירי בנישואן דלמא איירי בזנות וי"ל דגם אם זינתה יצאה מרשות אביה וה"ל כיתומה בחיי אביה וצ"ע:

וכאן סוטה קטנה אין את יכול וכו' לעיל (דף א') בתו' בד"ה תורה הקשיתי והא דכתיב בסיפ' ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת למה לי וי"ל דאיצטרך דכהן א' יכול לעשות כל התורה הזאת דסד"א כיון דבעינן שיהיו המי' בכלי ביד הכהן כל זמן שפורע ראשה ונותן העשרון על ידיה וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מה"ס א"כ כהן אחד יהיו המים בידו וכהן אחר יהיה פורע ראשה ונותן העשרון על ידיה וכ"מ קצת מלשון הרמב"ם לכך כתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת דבכהן אחד סגי. מיהו בבבלי במכלתין דף י"ז גרסי' אמר רבא מגיל' סוטה שכתבה בלילה פסולה מ"מ אתיא תורה תורה כחיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב התם ע"פ התורה אשר יורוך ע"כ וכ"ה בבבלי במגילה ספ"ב הרי דאיצטרך התורה לגז"ש. אבל בירושלמי במגילה נראה דמדמה לה לקדשים שהן דוקא ביום. ומ"ש הכ"מ בפ"ב מה"ס בד"ה ומ"ש הרי הוא אומר אשה תחת אישה וכו' וצריך טעם למה השמט רבינו שוטה ושוטות ע"כ. תימה לי הרי לא כתב הרמב"ם אלא אלו הן הנשים שאינן ראוין לשתות אף על פי שהן רוצות לשתות וכו' אלא יוצאות בלא כתובה משיבואו עידי סתירה אחר עידי קינוי וכו' ע"כ אבל השוטה ושוטות אינן ראויין אפי' לקינוי לכן לא כתבה וכבר כתב הרמב"ם בפרק א' הלכה יו"ד ואלו שבית דין מקנין להן מי שנתחרש בעלה או שנשתט' וכו' הרי מבואר שהשוטה עצמו אין קינויו קינוי וכ"ש השוטות וזה ברור ונראה בעליל ותמה אני שלא הרגישו בזה מפרשי דבריו: