שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סוטה · פרק 3 · הלכה 6 · Segment 3

והאומרת טמאה אני לא כחטאת שמתו בעליה היא וכו'. וקשה מאי פריך מהאומרת טמאה אמנחה שניטמאת דלמא באמת באומרת טמאה לעולם נשרפת אפי' עד שלא קידשה בכלי וכן משמע לעיל בפרקין תני ר"ח עד שהי' בדרך מנחתה קדשה. לכן היה נ"ל להגיה תני האומרת טמאה אני עד שלא קדשה מנחתה בכלי תיפדה וכו'. וניחא נמי בהא לומר דגירס' משנתינו כמו שהיה בבכלי ועמ"ש בסמוך מיהו מדברי ר"ח אין ראיה דודאי קדושה היא שצריכה פדיון אבל אינה קדושה לישרף ולא עדיפא אומרת טמאה אני ממנחה כשרה שנטמאה קודם קידוש כלי דיש לה פדיון:

דמיא לאשם תלוי וכו'. בבבלי פ"ק דף ז' ע"ב כתבו תוס' ד"ה דכי קדיש וכו' קשיא כיון דהוא הוה מביא מנחתו עליה אמאי נשרפ' מ"ש מהא דתנן בנזיר פ"ד האשה שנדרה בנזיר וכו' ועוד אמאי נשרפת הא קיי"ל כב"ה דיש שאלה בהקדש למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין דכי קדיש מעיקרא בטעות קדיש וא"ל והא אשם תלוי אע"ג דמעיקרא בטעות קדיש היכא דלא חטא ואפ"ה תנן בכריתות המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא ירעה דהא מפרש התם טעמא משום דלבו נוקפו גמר ומפריש ע"כ. ותימא איך נעלם מהם סוגיא דכריתות דמפורש דדמי' לאשם תלוי שנשחט ולכך נשרפת אע"ג דמעיקרא בטעות קדיש. גם מ"ש וא"ל והא אשם תלוי וכו' משמע דאי הוה דמי' לאשם תלוי דאמרי' דירעה הוה ניחא להו דנשרפת. ומסוגיין מבואר דאינו כן אלא כל שבאשם ירעה במנחה נפדה. וא"ל דס"ל לתוס' מדמייתי שם בבבלי בברייתא נמצאו עדים זוממין מנחתה חולין ש"מ דלא דמיא לאשם תלוי דבאשם תלוי קאר"י בכריתות דף כ"ד הפרישו ע"פ עדים והוזמו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. דודאי אף ר' יוחנן לא קאמר דלא דמי למנחת קנאות אלא לענין עדים זוממים דכולי האי לא גמר לבו להפרישו דאל"כ קשיא קושית הירושלמי. ומהתימא שלא כתבי תוס' דקושיתם אינה אלא אליבא דר' יוחנן אבל אליבא דר' אלעזר דאמר התם דאשם תלוי דמיא למנחת קנאות ודאי דלק"מ וצ"ע רב. והרמב"ם פ"ד מה' פה"מ פוסק כר"י וכ' הכ"מ דפסק כר"י לגבי רבי וקשה הא ר"א ס"ל כרב וה"ל תרי לגבי חד. ומש"ע דהא מתיב רבא לרב. גם מזה אין ראיה דהרי שני לי' אביי לרבא ואפשר דקיבל דבריו: