חדושי הלכות על ביצה · דף 5b

בד"ה ובקש ר"א להפקירו לעניים וא"ת אי קסבר קדושה ראשונה לא כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דא"כ אמאי הוצרך כלל להעלותו כיון דלא קדשה לעתיד לא הוה ביה כלל דין כרם רבעי די"ל דאפ"ה הוצרך להעלותו משום דהוי דבר שבמנין וכ"ה בתוס' פ"ד דר"ה:

גמ' וכ"ת למצות עונה הוא דאתא [א] וא"ת כיון דממילא ליתא לתקנתא ממילא נצטוו בפריה ורביה כמו שנצטוו כבר וי"ל דה"ק וכ"ת למצות עונה הוא דאתא דה"ל מצות פ"ו דבר שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני דלזה ולזה נאמרה והכי אמרינן בפ"ד מיתות והרי פ"ו שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לך אמור להם שובו וגו' לישראל נאמרה ולא לבני נח ומשני ההוא לכל דבר שבמנין כו' והיינו כמסקנא דהכא וק"ל:

תוס' בד"ה מי לא מודה ריב"ז כו' ומ"מ יש ליישב פרש"י ודקשיא לך מנ"ל הך סברא ה"פ כו' לאחר חורבן נמי כשהיו עושין ב' ימים כו' עכ"ל ונראה דר"ל כמו דקודם חורבן בכל פעם שעושין ב' ימים היה קדושה אחת מפני קלקול שמא באו עדים לאחר המנחה השתא נמי לאחר החורבן שהתקין שיהיו מקבלין עדים כל היום מ"מ כשהיו עושין ב' ימים כגון בשלא באו עדים לא מספק היו עושים כן אלא מחמת תקנה הראשונה כיון שעדיין היו עושין ב' ימים כבתחלה אבל לשון רש"י א"א להולמו לפרש כך שהרי כתב דאפילו בבאו עדים לאחר מנחה לא נעקרה תקנה ראשונה והיו עושין ב' ימים ואכתי תקשה לן מנלן הך סברא ובתוספות ישנים כל זה אינו ומדברי המלחמות נראה ליישב פרש"י בדרך זה וה"ק מי לא מודה ריב"ז כו' כגון קודם חורבן דהוי קדושה א' משום דאף שהשני היה י"ט ודאי אע"פ כן היו עושין גם הראשון י"ט א"כ לאחר חורבן נמי לא נעקרה התקנה מלעשות ב' ימים אע"פ שהראשון היה ודאי י"ט דלא תיקן ריב"ז אלא לקבל עדות אף לאחר מנחה שיהו מונין מיום הראשון אבל דברי התוס' שלפנינו לפי משמעם א"א לפרש כך וצ"ע מה שכתבו לפי פירושם דיש ליישב פרש"י ודו"ק: