שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי קידושין · פרק 1 · הלכה 6 · Segment 3

חוץ מן החליפין. פירשתי בקונטרס הטעם שהמחזיק עצמו מסופק וכו'. כ"כ תוס' בכתובות דף ע"ז בדייה על בעל החמור וכו' בשם ריב"א. ומה שהוקשה המהרש"א שם דא"כ מאי מייתי ותנא תונא מכלה בבית אביה הא התם איירי אף שהאב והבת טוענין ברי כמ"ש תו' לעיל בד"ה ורישא וכו' ואמאי ניזל ביה בתר מרא קמא ע"כ כבר יישבתי בפירושי בד"ה לא הבעל וכו'. וקושית תוס' בד"ה רישא וכו' מדלא קתני או שיאמר האב ברי לי משמע שאינו נוטל בלא ראיה ע"כ לפום סוגיין י"ל כיון דמתני' איירי גם בתביעת האב כתובתה הלכך לא מצי למתני או שיאמר האב ברי לי דלענין תביעת הכתובה לא מהני ברי דידיה. גם מ"ש תוס' עוד מהא דפריך ממחט וכו' אינה אלא לפי המסקנא אבל למאי דאר"י משמיה דשמואל ודאי מטעם דאב טוען שמא הוא דדייק ובדברים ברורים למבין. וראיתי לבעל העיטור במאמר קנין שכתב ומסתברא דשמואל ס"ל לא אמרי' המע"ה בחליפק אלא מי שתופס צריך להביא ראיה היאך קנאה דהא ידוע דשל חבירו הוה ע"כ. ותימא מי לא עסקינן שהחליפן בדברים שאינן ידועים ואין בהן סימן וצ"ע:

א"ל לא מודה שמואל וכו'. וקשה לפ"ז מי דחקיה לרש"י בכתובות דף ע"ו ע"ב בד"ה אליבא דמ"ד וכו'. דמוקי להא דשמואל כמ"ד תברא וכו' דלא תיקשי ליה סיפא דמתני' ע"ש הא לפום סוגיין ל"ק סיפא כלל לפי מאי דאמר רב יהודה משמיה דשמואל וצ"ע: