שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי קידושין · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 27

ובמיתת הבעל דכתיב או וכו'. כתב המהרש"א דף יג בד"ה אלא וכו' למה לי קרא להיתר בא"א תיפוק ליה מדאיצטרך קרא בעריות לאיסור' נימא בא"א מותר וי"ל לאו יתור' הוא אלא ממילא משתמע מיניה ע"ש ובעל ע"י מסיק דהנהו קראי דעריות לאו דרשא גמורה הם ע"ש ודבריהם תמוהים דבסנהדרין דף נד מפורש דמיתורא דקרא קדריש להו ע"ש ועיקר קושייתם לאו קושיא היא שהרי קראי דעריות צריכים לפי המסקנא דלא נימא דלית בהו אלא עשה כמו בא"א וזה ברור. גם מ"ש דהא דקאמר הש"ס סברא הוא הוה סובר דליכא קרא להתיר א"א ולאסור שאר עריות מ"ש לפ"ד קושית המקשה ממ"נ מקשה כדמתרץ הש"ס דאיכא קרא בא"א להתיר ה"ל להקשות עריות למה אסורים לאחר מיתה. ועיקר קושיית מהרש"א משני כתובים לאו קושיא היא דאמרי' בבבלי במכלתין דף סז הוקשו כל עריות לאחות אשה ומפורש בקרא שיש היתר לאיסורא אלא גם אשת אח יש היתר לאיסורה וה"ל ב' כתובים להתירא וב' כתובים לאיסורא וקאמר הש"ס סברא הוא להקיש להתירא הוא אסר הוא שרי וקאמר המקשה דמעריות שמעינן דהסברא להיפך כיון דנאסרה שעה אחת אסורה לעולם והדברים ברורים באין גמגום:

או כי ימות האיש האחרון. בבבלי יליף מדאיתקש מיתה לגירושין וכו' רש"י והאי דלא יליף ליה ממשמעות דקרא דכתיב בתריה לא יוכל בעלה הראשון וכו' הא לאחר שרי משום דאיכא למיפרך כדלעיל לזה בלאו ולכ"ע בעשה ע"כ. ונ"ל דהירושלמי לא חש להך קושיא משום דקשיא ליה קושית הש"ס דהתם האי עשה מאי עבידתי' אי דאהניא מיתת הבעל תשתרי לגמרי אי דלא אהניא מיתת הבעל תוקמי במלתא קמייתא. והא דמשני התם אלמה לא אפיקתיה ממיתה ואוקמה אעשה מידי דהוה אפסולי המוקדשין דמעיקרא אית בהו מעילה ואסירא בגיזה ועבודה פרקינהו מעילה לית בהו בגיזה ועבודה אסירי ע"כ. ס"ל לירושלמי דאדרבה מפסולי המוקדשין ראיה לסתור היא. דהא בפסולי המוקדשין לא כתיב אלא תזבח ודרשינן ולא גיזה וה"ל לאו הבא מכלל עשה דעשה הוה ואפ"ה סופג את הארבעים והיינו משום דאהדרה למלתא קמייתא כדאיתא בבכורות דף טו ע"א ובתוס' שס ועיין בתו' במסכת ביצה דף יב ע"א בד"ה השוחט וכו' א"כ ה"נ הל"ל דאהדרה למלתא קמייתא למיתה. ועוד דלא דמיא כלל לפסולי המוקדשין דהתם מפורש בקרא דיש להם פדיון ויוצאין לחולין לענין מעילה אבל מאי דקאי באיסוריה בעונשא קמא קאי משא"כ הכא דנימא דקאי בעשה ודאי ליכא למילף מהתם. ובאמת דקרי הבבלי צל"ע:

הא אם יש לו בן מיתה מתרת. וקשה הא אי לא הוה כתיב אלא יבמה יבא עליה ה"א דכ"ש דבאין לו בנים מיתה מתרת לעלמא מק"ו מגט שאינו מתירה לאחיו מתירה לעלמא מיתה באין לו בנים שמתירה ליבם אינו דין שמתירה לעלמא לכך איצטרך לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר דאפ"ה לעלמא אסירא וכ"ש ביש לו בנים דאין מיתה מתירתה וראיתי לתו' רי"ד ולהרב בע"י שנדחקו מאוד לתרץ למה לא פשיט בבבלי מדכתיב לא תהיה וג' ע"ש. וא"ת א"כ דנדרוש ק"ו מגט ניליף נמי ביש לו בנים דמיתה מתרת וכמ"ש תוס' בבבלי דף יג ע"ב בד"ה לכ"ע וכו' וי"ל דאמרי' דיו מה יבם באין לו בנים וכו' כמ"ש מהריב"ל. ומ"ש המהרש"א דאיכא למילף עלמא מיבם בק"ו ולא אמרי' דיו אתחילת דינא נ"ל דממתני' פ' כיצד הרגל איפכא שמעינן ע"ש:

גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. נראה דל"ג דגרושה מפורש בקרא דשריא לעלמא דכתיב וכתב לה ספר כריתות והיתה לאיש אחר וחלוצה אינה אסורה לכהן אלא מדרבנן ועוד דאחלוצה לא משני מידי שאסורה על כל האחין בלאו דלא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה:

תיפתר ביבמה. בבבלי קאמר נמי ניליף מאלמנה לכה"ג ומשני דלמא לכ"ג בלאו לכ"ע בעשה וכתבו תוס' וא"ת ודלמא ה"ק מה אלמנה לכה"ג אסורה אפי' כשהוא יבם וכו' וי"ל א"כ ה"ל למכתב האי קרא אלמנה וגרושה וכו' בפ' יבמין ע"כ. ותירוצם דחוק. ול"נ דודאי דה"מ לשנויי הכי אלא דמשני דלמא לכ"ג בלאו וכו' כי היכא דלא לימא דנליף מדכתיב לא יוכל בעלה הראשון וכמש"ל בד"ה או וכו' בשם רש"י ע"ש: