שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי קידושין · פרק 2 · הלכה 1 · Segment 8

שכן משנה ראשונה וכו'. וקשה לפי מאי דמסיק בירושלמי פ' אע"פ דלמשנה אחרונה ק"ו דמייתי משנה ראשונה דארוסה אוכלת בתרומה ליתא וסמכו מקרא דאינה אוכלת בתרומה. א"כ מאי ראיה מייתי ממשנה ראשונה הא קיי"ל כמשנה אחרונה וי"ל דקסבר רב דטעמא דמשנה אחרונה משום סמפון או שמא תמזוג כוס לאחיה אבל מדאורייתא אוכלת בתרומה. וכמפורש בבבלי בכתובות וקידושין. וה"ק שכן משנה ראשונה לא חיישת כלל לסמפון ולשמא ימזוג ולמשנה אחרונה הכא דנכנסה לחופה ליכא למיחש למידי דכבר בדק לה ומיחד לה דוכתא מאי קאמרת דלמא לא פלוג רבנן בין זו ללא נכנסה לחופה כלל כולי האי אין לנו לחלק בין משנה ראשונה למשנה אחרונה:

ע"ד דר"י בר' בון מעשה ידיה לאביה. תמהני שלא ביארו והפוסקים דין מעשה ידיה למי וא"ל שסמכו אמ"ש בירושלמי. דאין הבעל יורשה עד שיתרצה האב בפירוש וכמ"ש והרמב"ם פכ"ב מה"א והש"ע סי' צ' דהא יש לחלק כיון דמעשה ידיה תקנו חכמים כנגד מזונותי' והבעל נתן לה מזונותיה הרי הן שלו אחרי שכבר תפסן שהרי האב חייב במזונות בתו אם לוקח מעשה ידיה לעצמו. כמפורש בבבלי ב"ק פ' החובל דף פ"ז ובכתובות פ' נערה ואפי' למ"ד יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ה"מ עבד כנעני אבל עבד עברי דכתיב כי טוב לי עמך עמך במאכל עמך במשתה לא וכ"ש בתו. ואע"ג דמסיק שם דהעדפה הוא של האב מ"מ כיון דתקנו רבנן דמעשה ידי האשה לבעלה תתת מזונותיה לית כאן העדפה ועוד יש לחלק:

אתא ר' יוסי וכו' מתה בעלה יורשה. פירשתי בקונטרס כגון שבעלה מוחזק בנכסי מלוג שלה. וקשה הא תפיסתו שלא כדין היתה ולויה יירשנה וכ"כ תוס' והרא"ש והרשב"א בפרקין ועי"ל דאיירי שנתקדשה לדעת וכנסה שלא לדעת ואביה כאן דכיון דשתיק איתנוחי איתנחא ליה הלכך אם מתה בעלה יורשה. מיהו הרא"ש כתב דגם בזה אפי' למ"ד אוכלת מודה דאם מתה אינה יורשה כמו בהלך אביה למדינת הים. ולכך לא הביא הרי"ף הני פלוגתייהו דרב הונא ור"י ע"כ. אך קשה כיון דאמרינן בש"ס דאפי' למ"ד נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת אינה אוכלת מודה הכא דאוכלת דמדשתיק ניחא ליה משמע דה"ל כאלו ניסת לדעת ולמה לא יירשנה. ומדברי הרי"ף אין ראייה דכיון דס"ל שאפי' נתרצה האב בשעת מעשה לאו כלום הוא ממילא שמעינן דשתיקה לא מהני מאי קאמרת כיון דנתקדשה לדעת ה"ל כאלו אמר לה בפירוש הנשאי לו. הא ליתא שהרי כבר פסק הרי"ף הלכה כרב אסי דאף דנתקדשה לדעת לא הוה כאומר בפירוש הנשאי לו ושתיקה דשעת מעשה לא מהני ועיין בר"ן. והא דלא מייתי פלוגתייהו בנתקדשה שלא לדעת וניסת שלא לדעת לא ידעתי מאי קשיא ליה להרא"ש ז"ל דהא ודאי כ"ש הוא דלא מהני שתיקתו דאינו אלא ריצוי דלא מהני וזה ברור בדעת הרי"ף. דלתירוצו של הרא"ש קשה ה"ל לאשמועינן דאינו יורשה אפי' נתקדשה לדעת וניסת שלא לדעת ואביה כאן ולא אמרי' דה"ל כאלו אמר בפירוש הנשאי לו. מתני' בשאומר אי אפשי בזו אלא בזו וכו'. פי' בקונטרס והא דתנן עד שיהא באחת מהן ש"פ היינו עד שיהא באחרונה ש"פ. וקשה א"כ מאי פריך בסמוך ואין על ראשה בדא תנינן היתה אוכלת וכו' דלמא סיפא נמי ה"ק עד שיהא באחרונה ש"פ וי"ל דא"כ קשיא מאי אריא אוכלת אפי' מנחת נמי תנן ברישא עד שיהא באחרונה ש"פ אלא ודאי סיפא אפי' בקמייתא אם יש בה ש"פ מקודשת ומטעם דאכלה ואין הגזלה בעין מתקדשת בה למפרע. מיהו קשה איך יחולו הקידושין בקמייתא אע"פ שאכלה בגזלה מ"מ כבר בטל איהו קידושין. הראשונים לכך נ"ל דגרסינן מתני' בשאמרה אי אפשי בזו וכו'. וכיון דבדידיה תליא מלתא כי הדרא ואוכלת חלו הקידושין למפרע. ועדיין הדבר צריך תלמוד. ועי' בבבלי בכתובות דף עב ע"ב בתוס' בד"ה לא תימא וכו':