עמודי ירושלים על תלמוד ירושלמי ברכות · פרק 3 · הלכה 1 · Segment 27

שרע בדיבורא. ע' במראה הפנים שכ' ראיתי בס' א' נקרא מעריך שפי' בדיבורא כמו בדברא כלומר כשיצא החוצה וראה מקום הקברות נתן אל לבו ונעשה מעונה וחלוש ושרע ונפל לארץ ואני תמה ע"ז ואיך עשה לר' זעירא כא' מנמוכי רוח ודכי הלבב כל כך והוא עצמו ר' זירא כו' והוא הנקרא קטינא חריך שקי על שהיה רגיל לנסות עצמו באש הבוערת כו' וכעת יתפעל בראותו מקום הקברות אתמהא עכ"ד. והנה מלבד שאין זה זרות כל כך לומר שר' זירא נתפעל כל כך בחשבו יום המות כי הוא היה חלש בנראה מש"כ עירובין (כ"ח ב) ר' זירא כי הוה חליש מגירסי' כו' ותענית (כ"ז א') אמר ליה ר' ירמיה לר' זירא ליתי מר ליתנו אמר ליה חליש לבאי נראה קצת שהיה חלוש בטבע ורק כשהיה בא לידו דבר עבירה אז התאזר בכח רב. אולם אני תמה על הפני משה שלא השגיח יפה בדברי המעריך דז"ל שם. ר' זעירא שרע בדיבורא פי' נפל בשדה בשובו מבית החיים והרואים חשבו שמחסרון כח נפל ובאו להקימו ואז ראו שלא נפל מחולשא אלא שברצונו נתעכב שם ושאלוהו למה ישב שם ויען ויאמר כדי לחשוב בענין מיתה עד כאן לשונו מבואר שרבי זעירא לא נחלש כלל מזה רק שהאנשים טעו וחשבו כן אבל הוא באמת לא נחלש כלל ואתי שפיר: