חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות · דף 22a

גמרא מניין להפה שאסר הוא הפה שהתיר כו' לאיש אסרה הזה התירה.
אבל בלאו מגו מחמת פירוש לדבריו אינו נאמן דמיירי דקאי האיש שקידש לו קמי' דמשמע שאינו מכירו מדלא אמר את בתי נתתי לזה, כ"כ בתוס'.
וקשה לי נהי דמצד פירוש לדבריו אין ראוי להאמינו מ"מ יהיה נאמן עתה מדין עדות, דהא בבא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ליתן גט, כיון שבא רק לברר ע"א נאמן (וכמ"ש הר"ן בארוכה בקידושין) והעיקר בידנו דכ"מ דע"א נאמן קרוב נאמן, וא"כ להימניה לאב מדין עדות וי"ל דקרא אתי אף דאותו פלוני מכחישו שלא קדשה לו דמדין עדות היה ע"א בהכחשה ועדותו במה דאומר לזה נתבטלה ונתקיימו דבריו ראשונים שנתקדשה ומיתתו של פלוני אינו מתירה לעלמא, אי לא דנאמן מטעם מגו, אבל התוספות בקושייתם שפיר הקשו, דאם ראוי להאמינו מטעם מפרש דבריו ממילא גם במכחישו נאמן, דהוי כאלו מתחלה לא אמר רק שנתקדשה לפלוני ואף דפלוני מכחישו מ"ע מיתתו מתרת דהא על קדושי אחר מעולם לא הגיד האב.
ומ"מ לשון התוס' במ"ש דמשמע שאינו מכירו מדלא אמר לאיש הזה בלי הפסק מרובה, קשיא לי טובא דמשמע דבהפסק מועט לא נשמע שאינו מכירו, א"כ מה סיימו הלכך לא יהא נאמן אלא תוך כד"ד דאיכא מגו, והא תוך כד"ד דליכא הפסק מרובה שוב א"צ למגו, דיהא נאמן לפרש, ובהפסק מרובה שוב גם מגו ליכא וצריך התבוננות:

גמרא מניין שהאב נאמן לאסור את בתו, שנאמר את בתי נתתי וכו'.
בתוס' ז"ל הקשו למה לי קרא תיפוק ליה דנאמן מטעם בידו לקדשה.
ויראה לשיטת ר"ת שבמרדכי דמה דנאמן היכא דבידו, היינו רק היכא דליכא דמכחיש ליה, לא קשיא ולא מידי די"ל דאצטריך קרא היכא דזה המקדש מכחיש להאב, זולת אם נימא דהתוס' ז"ל ס"ל דגם מה שהאמינה התורה להאב הוא רק היכא דליכא הכחשה וזהו באמת דבר ראוי להסתפק בו.
אבל יראה ראי' דהאב נאמן גם בדאיכא דמכחיש לי', ממה דאמרינן בפרק האומר (קידושין דף סה ע"א) סד"א דאורייתא הימניה רחמנא לאב מדרבנן הימניה לדידה (להאם שאומרת קדשתי את בתי) שתהיה נאמנת מדרבנן לאסרה, והרי התם הוא מכחיש ואומר לא קדשתי את בתך, אלמא דדומיא דהכי מ"מ האב נאמן.
אך לקושטא דמלתא התוס' לא ס"ל כהמרדכי דמדבריהם בפרק ג' דקדושין (דף סה ע"ב ד"ה נטמאו) מבואר דמטעם בידו גם בהכחשה נאמן.
ויראה ראיה לדבריהם ממה דפרכינן בקדושין שם (דף סד ע"א) והא בידו להשיאה לחלל, הרי דאף בנשבית והיא מכחישתו, ואף אם אינה מכחישתו ואמרה טהורה אני נהימנה במגו דהכחישתו לומר לא נטמאתי, אע"כ בדבר שבידו לא מועיל הכחשה (ובאמת מ"ש בשם המרדכי הוא שכן ראיתי למוהר"ש איידלס שהביא כן בשמו, ואנכי בעניי לא מצאתי כן) וא"כ יפה הקשו, דלמ"ל קרא הא אף במכחיש להאב יהא נאמן מטעם בידו.
גם ק"ל על קושית תוס' הא אדרבה מאותה ראיה מההיא דגרשתי משם הוי תירוץ על קושייתם, דהא מבואר שם דבגרשתי א"נ למפרע אלא על להבא ובקרא דנתתי את בתי הא אומר שקדשה כבר קודם שזינתה, ולומר דקושייתם על לשון הגמרא מנין לאב שנאמן לאסור דמשמע על הנאמנות לאיסור בעי קרא ויקשה למ"ד שם בגרשתי דפלגי' דבוריה ואם אמר גרשתי למפרע נאמן לענין מכאן ולהבא, וה"נ באב שאמר קדשתי בתי מכבר נאמן לאסרה מכאן ולהבא, הא מ"מ י"ל דנ"מ באומר קדשתי לפלוני מכבר ועתה הוא מת לענין לאוסרה על קרוביו או לאסרה מחמת שזקוקה ליבם דל"ש להאמינו מכאן ולהבא מדין בידו כיון דעכשיו מת וילפינן זה מקרא דהא מה מנינן ליה על למפרע דסוקלין אותה, ואף לדבריהם קדושין (דף סג ע"א) דבאמת א"נ לסקלה והקרא וסקלוה לא קאי על בתי נתתי א"כ מהקרא דנאמן לאסור אין ראיה דנאמן למפרע די"ל דאסורה משום דנחמן על מכאן ולהבא דפלגי' דיבוריה, מ"מ י"ל דאדרבא מכח דאייתר מוכח דאתי' להיכא דל"ש כלל לענין מכאן ולהבא וכנ"ל.
ולדינא לפי הנראה מתירוצם שם דטעמא דקרא כיון דהוא קצת בידו, הדבר ספק אם אמר קדשתי מכבר דהא קיי"ל דלא פלגי' דבוריה וא"כ אם למפרע א"נ גם לענין להבא א"נ, וכן לענין היכא דל"ש כלל מכאן ולהבא וכנ"ל, אם נימא דהתורה האמינתו להאב מכח שקצת בידו כאילו הוא בידו לגמרי ולא יותר וצ"ע לדינא: