גמרא ת"כ דרבא והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת.
ק"ל דמנ"ל דאונס שריא לבעלה הא בהך קרא כתיב ועד אין בה והיא לא נתפשה ודרשינן בריש סוטה דעד אין בה היינו דליכא שני עדים רק ע"א אסורה דע"י רגלים לדבר דקינוי וסתירה ע"א נאמן וא"כ דלמא בהא אמר והיא לא נתפשה היינו דהעד אומר דלא נתפשה דהיה במזיד נאמן דהוי רגלים לדבר מכח הקינוי וסתירה אבל אמר דנתפשה לא מהימן דלענין אונס אין לו שייכות לקינוי וסתירה דהקו"ס רגלים שעצת זימה ביניהן וזה שייך על זנות רצון אבל לא על אונס, אבל מ"מ אם יש ב' עדים דנאנסה אסורה וי"ל מדדרשינן ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה וכו' והיינו מלישנא דוהיא דממעט לאחרת דאפילו לא נתפשה מותרת א"כ מוכח דלא נתפשה לענין גוף הדין הוא דאונס שריא.
ומ"מ קשה לאבוה דשמואל דלא ס"ל לדרשא זו דהא באמת אוסר בתחלתו באונס וסופו ברצון א"כ יקשה לדידיה מנ"ל גוף הדין דאונס שריא לבעלה דלמא אתי רק דאין העד נאמן על זה, וי"ל אלו היתה נאסרת בנתפשה היה גם ע"א נאמן במגו דאמר דלא נתפשה [והיינו דלא כשיטת הריטב"א דלא שייך להאמין לעד אחד משום מגו אלא כשיטת תוס' לעיל (דף כב) ד"ה תרווייהו בא"א מסהדי וכן דעת הר"ן שם דע"א נאמן במגו].
ומ"מ יש לפקפק דלא הוי מגו למ"ד כתובה דאורייתא לא רצה להעיד להפסידה כתובתה, גם לא לפסלה לעדות שהאשה נאמן לה כגון לעדות סוטה ועגלה ערופה, וי"ל דאבוה דשמואל ס"ל כאידך ברייתא דוהיא היינו לאחרת דאשת כהן אסורה בנתפשה ומוכח דוהיא לא נתפשה היינו על גוף הדין דבנתפשה אינה אסורה כלל:
ק"ל דמנ"ל דאונס שריא לבעלה הא בהך קרא כתיב ועד אין בה והיא לא נתפשה ודרשינן בריש סוטה דעד אין בה היינו דליכא שני עדים רק ע"א אסורה דע"י רגלים לדבר דקינוי וסתירה ע"א נאמן וא"כ דלמא בהא אמר והיא לא נתפשה היינו דהעד אומר דלא נתפשה דהיה במזיד נאמן דהוי רגלים לדבר מכח הקינוי וסתירה אבל אמר דנתפשה לא מהימן דלענין אונס אין לו שייכות לקינוי וסתירה דהקו"ס רגלים שעצת זימה ביניהן וזה שייך על זנות רצון אבל לא על אונס, אבל מ"מ אם יש ב' עדים דנאנסה אסורה וי"ל מדדרשינן ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה וכו' והיינו מלישנא דוהיא דממעט לאחרת דאפילו לא נתפשה מותרת א"כ מוכח דלא נתפשה לענין גוף הדין הוא דאונס שריא.
ומ"מ קשה לאבוה דשמואל דלא ס"ל לדרשא זו דהא באמת אוסר בתחלתו באונס וסופו ברצון א"כ יקשה לדידיה מנ"ל גוף הדין דאונס שריא לבעלה דלמא אתי רק דאין העד נאמן על זה, וי"ל אלו היתה נאסרת בנתפשה היה גם ע"א נאמן במגו דאמר דלא נתפשה [והיינו דלא כשיטת הריטב"א דלא שייך להאמין לעד אחד משום מגו אלא כשיטת תוס' לעיל (דף כב) ד"ה תרווייהו בא"א מסהדי וכן דעת הר"ן שם דע"א נאמן במגו].
ומ"מ יש לפקפק דלא הוי מגו למ"ד כתובה דאורייתא לא רצה להעיד להפסידה כתובתה, גם לא לפסלה לעדות שהאשה נאמן לה כגון לעדות סוטה ועגלה ערופה, וי"ל דאבוה דשמואל ס"ל כאידך ברייתא דוהיא היינו לאחרת דאשת כהן אסורה בנתפשה ומוכח דוהיא לא נתפשה היינו על גוף הדין דבנתפשה אינה אסורה כלל: