פסקי הרא"ש על ברכות · פרק 3 · הלכה 14

מתני' בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם:

גמ' אמר ר' אבין זאת אומרת הרהור כדבור דמי וכל אדם יוצא ידי חובתו בהרהור. דאי ס"ד הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר. אתיא מתניתין כר"מ דאמר לעיל בפרק שני (ברכות דף טו:) הרי הוא אומר על לבבך בכוונת הלב הן הן הדברים. אי נמי כרבי יהודה דאמר אם לא השמיע לאזנו יצא אבל לכתחלה צריך להשמיע לאזנו ובעל קרי אוקמוה אדאורייתא ויוצא בהרהור. ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי ואתיא מתניתין כרבי יוסי דאמר אם לא השמיע לאזנו לא יצא. ואפי' לרבי מאיר דאמר אחר כוונת הלב הן הדברים מכל מקום צריך שיוציא בשפתיו ובלא השמעת האוזן קרי ליה כוונת הלב וכן הא דתניא לעיל שם לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא היינו במוציא בשפתיו בלא השמעת האוזן. וכתב ר"ח ז"ל הלכתא כרב חסדא מדשקלו וטרו ר' אלעזר ורב אדא לתרוצי מילתיה ואין יוצא ידי חובתו בק"ש בהרהור עד שיוציא בשפתיו אע"פ שאינו צריך להשמיע לאזניו כדפסק רב חסדא גופיה לעיל פ"ב שם והביא ראיה רבינו יונה ז"ל דהרהור לאו כדבור דמי מדאמרי' בשבת בפרק שואל (שבת דף קנ.) ממצוא חפצך ודבר דבר דבור אסור והרהור מותר. ופריך עליו והאמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא אלמא הרהור כדבור. ומשני התם משום דכתיב והיה מחניך קדוש כלומר הא דאסר רבי יוחנן הרהור לאו משום דכתיב ולא יראה בך ערות דבר דהרהור לאו בכלל דבור אלא משום דכתיב והיה מחניך קדוש משמע אפילו בהרהור. אלא מאי הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר אמר ר"א כדי שלא יהו כל העולם עסוקים והוא יושב ובטל. מכאן כתב בעל ה"ג קרא ק"ש ובא לבית הכנסת ומצאם שקוראין ק"ש קורא פסוק ראשון עמהם: