פסקי הרא"ש על ברכות · פרק 3 · הלכה 45

אתמר צואה על בשרו או שהיו ידיו בבית הכסא פירוש שהיתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו או שהכניס ידיו דרך חור לבית הכסא ואינו מריח ריח רע רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש ר"ח אמר אסור לקרות ק"ש אמר רבא מאי טעמא דרב הונא דכתיב כל הנשמה תהלל יה כיון שאינו מריח מותר. מ"ט דרב חסדא דכתיב כל עצמותי תאמרנה צריך שיהא כל גופו נקי אע"פ שאינו מריח. ופסק ר"ח ז"ל כרב חסדא דאסור אע"ג דר"ח תלמידו דרב הונא אזלי' לחומרא וכן פסק בא"ז. ורב אלפס ז"ל כתב דקי"ל כרב הונא חדא דהוא רבו דרב חסדא ועוד דמקשי' מיניה בפרק אמר להם הממונה (יומא דף ל'.) דאמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות ק"ש פירוש צואה בפי טבעת. היכי דמי אי דנראה פשיטא ואי דלא נראה לא נתנה תורה למלאכי השרת. לא צריכא יושב נראית עומד אינה נראית. מ"ש מצואה על בשרו דאתמר צואה על בשרו או שהיו ידיו מטונפות מבית הכסא רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש. במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. מדקא מקשי מינה שמעינן הלכתא היא וכן מסתבר וי"א דהא דשרי רב הונא בצואה על בשרו לא איירי אלא בצואה שעומדת על בשרו במקום המתכסה מאליו בלא המלבושים כגון בין אצילי ידיו וכיוצא בו אבל במקום הנראה אין כיסוי המלבוש מועיל ואסור. ודייקי ליה מדפריך התם אי דנראה פשיטא מהיכא פשיטא ליה הא רב הונא שרי כיון דמכוסה בבגדיו ואי משום שהיא במקומה אכתי לא אסיק אדעתיה דבמקומה אסור טפי. ורב אלפס ורבינו משה ז"ל גורסין או ידיו מטונפות מבית הכסא מותר. ולא נהירא גירסא זו דהיכי שרי ליה רב הונא כיון שהצואה נראה. ואם מיירי ביבשה אפילו הכי אסור דאמרינן צואה כחרס אסורה: