שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 3 · הלכה 10 · Segment 3

ר"א בשם ר"י לית כאן מימר. בבבלי תמורה פ"ק (דף ג') גרסינן אמר רב אידי בר אבין כו' א"ר יוחנן משום ר"י הגלילי כל ל"ת כו' חוץ מנשבע ומימר כו', בתר הכי מסיק א"ר יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדיבוריה עביד מעשה. והוה קשיא לן הא ר"י תנא מימר א"כ מאי קאמר לא תיתני מימר. אבל לגירסתינו ניחא תרי אמוראי נינהו אליבא דר"י. ותו' כתבו בפרקין (דף כ"א) בד"ה חוץ כו' תימא הא ר"י אית ליה בהשוכר גבי חסמה בקול עקימת שפתיו הוי מעשה וי"ל שאני התם בדיבוריה קעביד מעשה כו' והוה כמו מימר דאר"י לתנא לא תיתני מימר ע"ש. וקשה לרב אידי בר אבין דאמר ר"י תנא מימר ליתני נמי חסימה ונראה כוונת תו' מ"ד לר"י לא תיתני מימר הוא דאמר דסובר חסמה בקול לוקה אבל רב אידי בר אבין סובר דלא פליג ר"י בחסימה אלא סובר כר"ל דאינו לוקה על חסימה בקול. כתב הרמב"ם פי"ח מה' סנהדרין כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם. וכתב הלח"מ ר' יוחנן דהוא מרא דהך שמעתתא דהוא אמרה בשם ר' יוסי הגלילי אמר פ"ק דתמורה (דף ג') לא תיתני מימר ע"ש. ולפמ"ש אין מקום לקושייתו שסובר כרב אידי בר אבין דפליג אר' אבהו דאמר משמיה דר"י לא תיתני מימר. וטעמו דאמר דלא כר' אבהו דבתמורה שם פריך הש"ס ארב דאמר כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ממתני' דתנן אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים ומשני הא מני ר' יהודה. ולא משני קסבר רב שאני מימר בדיבוריה עביד מעשה ול"ל לדחוק דרב מוקי מתני' כיחידאה אלא ודאי דברי רב אידי עיקר. והב"ז כתב שם הרמב"ם פסק מימר לא חשיב מעשה כרב דמוקי מתני' כר' יהודה ומ"מ צריך טעם למה פסק כרב נגד ר"י ע"כ. ותימא וכי רב הוא דמשני הכי אלא סתמא דש"ס קאמר אמר לך רב מני מתני' ר"י אבל רב מצי סבר מימר הוה מעשה כמ"ש תו' שם בד"ה והרי כו' ע"ש. ובספר צאן קדשים כתב שם מדתנן וסופג את הארבעים דסד"א לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כמ"ש תו' שם במתני' ש"מ דסובר התנא מימר לא הוי מעשה ע"ש. כמדומה כד ניים ושכיב אמר להא מילתא דעדיין י"ל קמ"ל מתני' דמימר הוה מעשה ולוקין עליו. ודקשיא להה"מ ובלח"מ פי"ג מה' שכירות הא דפסק הרמב"ם חסמה בקול לוקה כר"י ע"ש שהאריכו ודחקו הרבה. לפמ"ש לק"מ דסובר הרמב"ם אף רב אידי מודה דפליג ר' יוחנן בחכמה בקול לוקה ולאו מטעם עקימת פיו הוה מעשה דא"כ קשיא מימר אלא מדסמיך חסימה למלקות ש"מ לרבויי מלקות לחסימה הוא דאתי והיינו אפי' חסמה בקול. וכ"ת א"כ ניליף מיניה כל לאו שאין בו מעשה שלוקין עליו י"ל מדכתיב אם לא תשמור לעשות הוא דשמעינן שאין לוקין עליו כדאמרינן ריש פ"ג דמכות. ועוד הרי כתב הרמב"ם ריש ה' תמורה מפי השמועה למדו לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ש"מ לאו מסמיכות דחסימה ילפינן לה ואייתר לן הסמיכות לדרשא:

ע"ד דר"י חייב שתים ע"ד דר"ל אינו חייב אלא א'. וקשה הא ודאי תרי לאוי נינהו לא תשבעו בשמי לשקר לא תקלל חרש אלא דלוקין עליהן ילפינן מחד קרא למה לא יהיה חייב שתים הא חלוקין הן בלאו. וכ"ש לגירסת ירושל' סנהדרין פ' ארבע מיתות (הל' י"ב) דר"ל אמר מפני שנכללו בלאו אחד. ש"מ דסובר חלוקין דלאו חלוקה א"כ כי היכי דמחייב עלייהו שתי חטאות ה"נ יש לחייב עליהן מלקות שתים:

הדרן עלך פרק שבועות שתים