שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 1 · הלכה 3 · Segment 2

מה חמית מימר כו'. נראה דלית ליה לירושלמי הא דדריש הבבלי לכל חטאתם דבעינן שיבא לכלל חטאת דא"כ מאי קאמר והפנימי מכפר. אבל הא דדריש בבבלי אחת כפרה אחת מכפר ודאי גם הירוש' דריש ליה הכי דאל"כ למה לא פריך נמי ונכפרו שניהם על אחד או אחד מהם אשניהם כדפריך הבבלי ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ונ"מ להיכא דלא עבד חיצון ופירש"י אם לא היה להם שעירים בכל הצורך. וכתב תוס' וא"ת א"כ חיצון למה בא ע"ש ונראה כיון דהיכא דלא עבד פנימי. איצטרך חיצון לכך מייתינן ליה אע"ג דאיכא פנימי ואז החיצון מכפר ולא הפנימי. ומ"ש תוס' אהא דפריך שם תכפר חיצון אדידיה ואדפנימי נ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה. ולא קאמר נ"מ להיכא דלא עביד פנימי דפנימי קרב קודם חיצון ואי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון ע"כ תימא לי אף שהפנימי קודם מ"מ אם אין להם אלא שעיר אחד מקריבין החיצון ולא הפנימי דתנן מנחות פ"ג שני שעירי יה"כ מעכבין זה את זה. ואף שהרמב"ם לא כתב דין זה בפירוש נראה שסמך עצמו אמ"ש פ"ג מה' יה"כ ההגרלה מעכבת אע"פ שאינה עבודה. ואם אין כאן שני שעירים הגרלה מנין ש"מ שני שעירים מעכבין זה את זה. ואפי' לר' יהודה דאמר לא נאמרה חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים והגרלה לא מעכבא כדאמר בבבלי יומא (דף ל"ט) הא איהו דאמר עד אימת זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמו של חבירו כדמפורש שם (דף מ') וכגון שאם מת המשתלח ישפך הדם פשיטא שמעכבים זה את זה. וי"ל ודאי דמצי למימר הכי אלא כיון דלר"ש אין הגרלה מעכבת וקסבר נמי שא"צ לעמוד חי אלא עד אחר הוידוי א"כ אינן מעכבין לכך קאמר נ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה לאלומי קושייתו אף לר"ש אע"ג דסוגיין אדרבי יהודה דמתני' אזלא מ"מ ניחא ליה להקשות גם לר"ש וכ"ת אס"ד קסבר ר"ש שאין השעירים מעכבים זה את זה מנ"ל לומר דשעיר המשתלח אינו מכפר על הכהנים בשאר עברות מדכתיב ולקח את שני השעירים דהוקשו זה לזה כמפורש בבבלי בפרקין (דף י"ג) טפי יש לנו למוקמי קרא שני השעירים דבא ללמד שמעכבים זא"ז מלוקמי להיקישא י"ל מדכתיב בשעיר לומר שאינן מעכבים כדאמרי' בבבלי יומא ריש פ' שני שעירים עדיף לאוקמי קרא להיקישא ודוחק דלא שמעינן שום תנא דפליג אסתמא דמנחות פ"ג. ולפמ"ש צ"ל קושית תוס' חיצון למה בא היא לשיטתם דהמקשה פריך אף לר"ש וכמ"ש וצ"ע. עוד כתב תוס' אהא דמשני. א"ק אחת כפרה אחת הוא מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. וא"ת אמאי לא משני דאי מכפר נמי אחיצון א"כ תהיה כפרה זו פעמים בשנה ע"כ לפי' רש"י דמאחת בשנה קמא ילפינן כפרה אחת מכפר כו' ומאחת בשנה בתרא ילפי' כפרה זו לא תהיה אלא אחת בשנה לא קשיא כלום דניחא לשנויי מקרא קמא. גם לפי' תוס' בד"ה כפרה זו כו' דמאחת דרשינן כפרה אחת כו' ובמשנה דרשינן כפרה זו נמי ניחא דמשני מדרשא קמא. אלא הא קשיא לי לשיטת רש"י המקשה דפריך ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי דלא ידע למדרש אחת בתרא כפרה זו כו' טפי ה"ל לאקשויי כיון דכתיבי תרי זימני אחת בשנה ה"ל מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות דפנימי מכפר שתי כפרות. ודוחק לומר דלא ידע המקשה דכתיב תרי זימני אחת בשנה הכתובים בקרא אחר. אבל לשיטת תוס' בד"ה כפרה כו' ניחא דלא ידע המקשה לדרוש בשנה. מיהו גם לשיטתם קשיא הא דכתבו בסמוך נמי דפריך ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי לישני דאין חיצון מכפר שתי כפרות מדאתקש ע"כ טפי ה"ל לאקשויי מדאיתקש שמעינן דאין החיצון מכפר אדפנימי א"כ ה"ל מיעוט אחר מיעוט וי"ל. ומה שתירצו תוס' בזה חיצון ור"ח ורגלים לא איתקשו להדדי כו' ע"ש גם לפמ"ש תוס' (דף ט') בד"ה כדאמרינן כו' ור"ת פי' כו' אף ר"י אית ליה היקישא דאלה תעשו לה' במועדיכם שהוקש חיצון לר"ח ע"ש מ"מ ניחא דכיון דעדיפא ליה היקישא דחיצון לפנימי ה"ל כאלו כתיב בגופו אחת בשנה כמ"ש תוס' שם ר"י עדיפא ליה היקישא דחיצון לפנימי ולר"מ עדיפא ליה היקישא דמועדות ע"ש וצריך טעם במאי פליגי ונראה לאו משום עדיפא אלא בהא פליגי ר"י סובר אחת בשנה תרי מיעוטא נינהי כשיטת תוס' בד"ה כפרה כו' ואייתר אחת בשנה תניינא ומוקמי' ליה באם אינו ענין לחיצון דהא איתקש ליה ור"מ סובר כשיטת רש"י תרי אחת בשנה תרי מיעוטא הן ואיצטרך שניהן לפנימי חדא דאין מכפר ב' כפרות וחדא כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה וקשיא ליה תרי מיעוטי ל"ל ואי משום דלא נאמר דיכפר חיצון אדידיה ואדפנימי תיפוק ליה דאין חיצין מכפר ב' כפרות מדאיתקש וכקושית תוס' אלא ודאי דלא איתקש לרגלים. והשתא ניחא קוש' תוס' בד"ה הואיל כו' וא"ת אי מחיצון גמר תפשוט מהכא דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב דחיצון גופיה מהיקישא דפנימי שמעי' כו' ע"ש. ולפמ"ש לר"י ה"ל כאלו כתיב בחיצון גופיה דהא אחת בשנה כתיב ביה ש"מ דאטומאת מקדש וקדשיו מכפר דבשאר עברות שעיר המשתלח נמי מכפר. וכ"ת א"כ היקישא ל"ל ועוד כי היכא דאחת בשנה קמא קאי אמקדש וקדשיו בתרא נמי י"ל אי לאו היקישא לא מוקמי אחת בשנה המיותר לחיצון וכמ"ש. ומ"ש תוס' (דף י') בד"ה ואיתקיש כו' וא"ת ה"ל דבר הלמד בג"ש כו' ע"ש נמי איכא לתרוצי הכי ר"ש כר"י ס"ל וה"ל כאלו כתיב בגופא דחיצון וילפי' רגלים מחיצון. והא דכתב תוס' שם אבל קשיא לר"מ איך יליף בר"ח ורגלים יש בה ואין בה מחיצון הא חיצון גופיה אתי' מהיקיש ע"ש נראה אף לר"מ היקש חיצוי לפנימי הוה כאילו כתיב בגופיה דחיצון מדאיצטרך אחת בשנה גבי פנימי דכפרה אחת מכפר ולא שתי כפרות והיינו כפרה דחיצון שמע מינה חיצון מכפר על טומאת מקדש וקדשיו דהא דפנימי אינו מכפר אלא על טומאת מקדש מפורש בקרא. ואי לאו היקישא אין סברא לומר שיהא פנימי מכפר אדחיצון שאינו באה לכלל חטאת וכן מפורש בש"ס דקאמר מכדי אקושי אתקוש נכפר פנימי אדידיה ואחיצון ואין לדמותו לשאר היקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש. ועי' מה שכתב לקמן בד"ה מוסיף דשיטת תוס' קשיא טובא ע"ש. ומה שכתב תוס' בד"ה ונכפר חיצון כו' ואי תימא אמאי לא פריך דלתלו תרווייהו אפנימי ע"ש. ונראה דפנימי לחודא מכפר על החטא ואין צריך קרבן אחר שמעינן משעיר המשתלח כי היכא דשעיר המשתלח מכפר לחוד אף הפנימי כן ויליף מגזרה שוה חטאתם חטאתם כדאמרינן לקמן בסוגיין אי נמי מהיקישא דשני שעירים כדאמרינן בבבלי בפרקין (דף י"ג) ואפילו ר' יהודה דפליג התם דוקא לענין כפרה על הכהנים פליג דמוכחי ליה קרא אבל בשאר מילי מודה (ועמ"ש לעיל בדיבור זה דקושית הש"ס היא אף לר"ש). א"נ בפנימי כתיב וכפר על הקדש וגו' ובחיצון לא כתיב והפר ואם נאמר דאין הפנימי מכפר בלא החיצון כיון דחיצון קרב אחר הפנימי ביה ה"ל למיכתב וכפר ולא הפנימי. ותירוצו של תוס' על קושיא זו הראשון דחוק דפשטא משמע איפכא אם הפנימי מכפר מחצה והחיצון מחצה ה"ל על כל מחציתו אחת בשנה אבל אם הפנימי מכפר כולו והחיצון גם הוא מכפר כולו על טומאה שאירע בין זה לזה. הא ודאי לאו אחת בשנה היא דמה שהחיצון מכפר גם על אין בה ויש בה מ"מ ה"ל שתים בשנה לגבי יש בה ואין בה. ותירוצם בתרא גם לפמ"ש המהרש"א קשה איך עלה על דעת המקשה לומר אם אירע אונס ולא קרב החיצון הפנימי מכפר כיון שבשעת מעשה היה החיצון ראוי להקריב ולא היה הפנימי מכפר איך יכפר אח"כ אחר האונס ובשעת הקרבה לא כיפר מאי קאמרת הפנימי אינו מכפר על החיצון אלא בשלא היה החיצון ראוי אבל אם היה ראוי להקריב החיצון בשעת כפרת הפנימי אין הפנימי מכפר עליו עדיין קשיא הא מיהת לעולם ספק שמא יארע אונס שלא יקרב החיצון ואפי' אין שם שעיר יש לספק שמא ימצא שעיר על כרחך לומר שהפנימי מכפר מספק וכיון שכבר כיפר איך יתבטל כפרתו בהקרבת החיצון. מחוורתא כמ"ש מהרש"ל ודקשיא א"כ חיצון למה בא תריץ כדשנינן לעיל בריש דברינו וקסבר קושית הש"ס לר"י ולא לר"ש. מיהו גם בזה צריכין קצת לסברת המהרש"א ואף לסברת תו' צ"ל דמשתנה הכפרה לאחר עשיית החיצון אלא דיש לדחוק לפרש כוונתם כיון דצ"ל שאא"כ ישתנה הכפרה לכך אין לומר דפנימי בא להגן ביני לביני וצ"ע. ועמ"ש לקמן בד"ה על כו' וא"ת לימא נפקא מיניה להקל מקצת עונשו כדאמרי' פ"ק דזבחים (דף ו') עולה מכפרת על היורש מקופיה אבל לא מקיבעא והיינו שמיקל קצת חטאו וכן כתב תוס' לקמן (דף י"ג) בד"ה דעבר כו'. ואפשר שזהו כונת מהריב"ל דודאי כוונת תוס' כמ"ש המהרש"א מ"מ מיורש קשיא דהא עולה אחייבי עשה מכפרת ולא אתי לכלל עשה וי"ל הא מיהת גם עשה אתיא לכלל קרבן עולה שייך לומר בה שקרבן אחר תולה מקצתה אבל היכא דלא אתי כלל לקרבן לא שייך ביה קרבן קמא לתלות. ועמ"ש לקמן בד"ה עשה כו':

או זה וזה יתלו. מכאן קשיא למ"ש המהרש"א (דף ח') בד"ה ונכפר כו' אבל חיצון דלא אתי לכלל חטאת לא שייך ביה דלתלות. ואין לפרש או זה וזה יתנו על יש בה ואין בה דאין זה במשמעות לשון הש"ס גם כל הסוגיא לא משמע כן:

דלמא דא היא כו'. עי' בקונט'. וקשה טובא חדא שלא הוזכרה בירושלמי פלוגתא דר"י ור"ל בהא ועוד הא ברייתא בת"כ היא כמפורש לעיל (דף ד) ועוד לשון מחלוקי כפרה דחוק. לכך נראה שהגי' מוטעת דלעיל (דף ד') גרסינן מה חמית מימר בטמא שאכל את הטהור כו' וכ"ה לקמן כתבה גם כאן ואינו כן אלא ה"ג א"ל ר"ז דלמא דא היא מה חמית מימר הפנימי תולה על יש בה ואין בה והחיצון מכפר על אין בה ויש בה או שניהם תולים על יש בה ואין בה או שניהם מכפרים על יש בה ואין בה וא"ל מחלוקי כפרות היא (מדכתיב כפרה בפנימי וכפר על הקדש וגו' וכתיב בחיצון מלבד חטאת הכיפורים משמע שמכפר בפני עצמו א"נ מדהוקש לשאר מוספין דכתיב בהו לכפר ש"מ שכל אחד מכפר על דבר בפני עצמו) או החיצון תולה הפנימי מכפר או זה וזה יתלו או זה וזה יכפרו מאי כדון (כלומר ועדיין לא מיתרצא קושיין אע"ג דכל אחד מכפר כל דבר בפני עצמו מ"מ י"ל דכפרתן בהיפך או זה וזה כו') א"ר אמי בשם ריש לקיש והתודה עליו את כל עונות ב"י אלו הזדונות ואת כל פשעיהם אלו המרדים לכל חטאתם אלו השגגות וכתיב ונשא השעיר עליו את כל עונתם תפש את הזדונות והניח השגגות (דהל"ל ונשא השעיר עליו את כל עונתם ואת כל חטאתם כדאמר בקרא קמא בודוי השעיר) לומר מה זדונות שאין בה חייב קרבן (ואין השעיר מכפר מה שהקרבן מכפר אף בחטאת אין השעיר מכפר מה שקרבן מכפר ואם נודע לו אח"כ אין השעיר מכפר עד שיביא חטאתו וממילא נכללו כולם במלת עונותם וב"ת מ"מ ה"ל למנקט ואת כל פשעיהם י"ל הנך ודאי בכלל עונותם נינהו ועמש"ל בד"ה על) אף שגגות שאין בהן חיוב קרבן. ולמה באו לכאן כו' כדפירשתי בקונטרס:

חטאתם חטאתם כו'. וא"ת א"כ נימא שאין שעיר המשתלח מכפר על שגגת עבירות שאין בהן חיוב חטאת וי"ל עבירות קלות שמעינן דמכפר מק"ו מחייבי כריתות ולא מהני ג"ש אלא דתולה נמי על עברות שיש בהן חיוב חטאת ודוחק:

מה שיירתה כו'. וא"ת נאמר החיצון מכפר אאין בה ואין בה וי"ל הא מכח היקישא דחיצון לפנימי שמעי' דמכפר אאין בה ויש בה דומיא דפנימי שמכפר איש בה ואין בה וא"ת מ"מ נאמר שגם החיצון תולה כדפריך ומעיקרא או זה וזה יתלו וי"ל דומיא דשעיר המשתלח שעל דבר שאין בו קרבן מכפר דלגביה לא איתקוש לפנימי ה"נ חיצון מכפר ואינו תולה וכ"ה שעיר המשתלח גופא מנ"ל דאינו תולה י"ל כיון דמכפר נמי אל"ת אמרי' אכולהו נמי מכפר: