שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 2 · הלכה 1 · Segment 7

ואין מתירין לו לעשות. מדנקט האי לישנא משמע דוקא לגברי הוא דאין מתירין לו ליגע בטהרות עד שיטהר אבל הטהרות שנגעו בספק רה"ר טהורות ומורין כן. והא דפריך ממתני' דכל ספק כו' ה"פ אדם שנגע בספק טומאה ברה"ר אסור לו לעשות תחלה תרומה ובדיעבד התרומה טהורה א"כ חטאת דלא שייך בה ספק אם עשאן אדם זה ראוי שתשפך ומתני' משמע דגם לחטאת טהור כמ"ש בקונט'. והר"ש כתב ריש פ"ה דטהרות הכא משמע דר"ע ור"י לית להו ספק טומאה ברה"ר טהור ותימא בכולא תלמודא משמע דליכא מאן דפליג עלה דטהור וי"ל טהרות שאירע בהן ספק טמא ברה"ר לכ"ע טהור אלא בגברי פליגי ר"ע ור"י ואומרים שמחמירים עליו להצריכו טבילה וחכמים סברי לגבי גברא הלכה ואין מורין כן דאית ליה תקנה בטבילה אבל עשה טהרות מורין כן. ואפשר אם נודע לו שהוא בספק טומאה ברה"ר ואח"כ עשה טהרות הן טמאות לר"ע ור"י ע"ש שהאריך. ותימא למה לא מייתי סוגיין דמשמע דוקא בגברי הוא דאין מורין אבל טהרות טהורין. וכ"ת לא אמר ר"י אלא אליבא דרבנן. הרי מפורש בסמוך הכל מודים אף ר"ע ור"י שאם עבר ועשה טהור כ"ש טהרות שאירע בהן ספק טומאה ברה"ר שהן טהורות לדברי הכל. ואלו זכר כר"ש דברי הירושלמי לא היה מסתפק בנודע לו הספק ועשה טהרות שהרי קאמר הכל מודים בעבר ועשה שטהור ולא שייך לשון עבר אא"כ נודע לו הספק. וכ"ת כיון שאין כאן ספק א"כ במאי פליגי ר"ע וחכמים י"ל לר"ע אם רוצה ליגע בטהרות מוחין בידו ולרבנן אין מתירין לו לעשות אבל אומרין לו שהוא טמא וכ"ש שאין מוחין בידו מלעשות. והרב במ"ל ריש פי"ט מה' שאה"ט בד"ה ומ"ש רבינו כו' האריך לפרש דברי הר"ש אלו ע"ש ולא שם לבו למ"ש. ועמ"ש לעיל בפירקין בד"ה הילך כו':

מתניתא בדבר שאינו בא מחמת הזבח כו' עי' בקונט'. לפי תירוץ זה י"ל ר"ע ורבנן לא פליגי אלא בבא מחמת זבח וכולא תלמודא איירי בשארי דברים אך לא ראיתי בשום מקום שחילק בזה גם הרמב"ם השמיט דברי ר"ז אלו וע"ק לא יהא חטאת קל מן קדש המקודש דתנן חגיגה ספ"ב בגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת. וצ"ע:

תמן אמר עבר ועשה טמא לא איתפרש היכן אמר ר"י כן. והיה נ"ל דה"ג תמן אמר עבר ועשא טמא וכא אמר עבר ועשה טהור. וה"פ חגיגה פ"ג תנן הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש ואמרינן עלה בירושלמי שם (פ"ג ה"א) ואתיא כהא דר' לעזר יש מהן שאמרו לא ישא ואם עבר ונשא טמא והיינו בחטאת כמ"ש שם בקונט'. וכל דברי ר' לעזר דר' יוחנן הם כדאמרינן בירושלמי ברכות פ"ב ובבבלי יבמות. וקאמר התם קאמרת אם עבר ונשא טמא אע"ג דאינו אלא גזירת חכמים משום מעשה שאירע והכא קאמרת בחטאת אם עבר ונשא טהור ומשני התם ברה"י וגזרו טפי וכאן ברה"ר לא החמירו. מיהו קשיא למאי דמדמי הש"ס בסמוך הא דאין מתירין לעשות לתלוי ואין תלוי בחטאת על כרחך בחטאת אם עבר ועשה טמא אפילו ברה"ר ועמ"ש בסמוך:

אין הנזיר מגלח. תימא הא תנן נזיר פ' בתרא נזיר שגילח ונודע שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר ואם טומאת התהום אינו סותר אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר א"כ במאי פליגי אם קודם הגילוח סותר ומגלח ומ"ט דמ"ד אין הנזיר מגלח אם לאחר הגילוח אינו סותר ומ"ט דמ"ד מגלח. ואף דמוקמינן מתני' דנזיר כר"א עד כאן לא מוקי לה ר' יוחנן כר"א אלא מדתלה לה בגילוח ולרבנן איכא לחלק בין נזרק הדם לעד שלא נזרק הדם אבל לתרווייהו מבואר דין טומאת התהום בנזיר וכ"מ בנזיר (דף ל"ח). ודוחק לומר קודם שנזרק הדם איירי ותרוויהו מודים דסותר ולא פליגי אלא בתגלחת הטומאה אם הוא מגלח עליו או לא. דלא מצינו בשום מקום שסותר ואינו מגלח אדרבא בכ"מ ששונה סותר סתם משמע שסותר כולו ומגלח וע"ק מאי פריך ר"י ור"ל אהדדי הא לא דמיא כלל טומאת התהום בסוף היא טומאה ודאית ולא מצינו בקרא דנזיר בעי ידיעה בתחלה ואי לאו דגמירה לחלק בין טומאת התהום אין סברא לחלק ביניהם וצ"ע:

ואפי' ראשונה בשרץ כו'. עי' בקונט'. וקשה למאן קמיבעיא ליה אי לר"א דאמר סוף פרקין על העלם שרץ הוא חייב כו' הא בדלא ידע אי בשרץ אי בנבלה נטמא פטור ש"מ דלאו ידיעה הוא ואי לר"ע פשיטא דידיעה היא. וכ"ת דוקא בדלא ידע אי בשרץ אי בנבלה הוא דפטור ר"א דשניהן טומאה קלה הן אבל אי בשרץ אי במת אפשר אף ר"א מודה דהוי ידיעה. ליתא דמסברא כ"ש הוא דלא הוי ידיעה ועוד אף דהבבלי קאמר לר"א עד דידע אי בשרץ אי בנבלה הא לקמן בסוגיין קאמר אי בשרץ אי במת וי"ל מכדי למאן קמיבעיא לן לר' יוחנן ואיהו דאמר לקמן ס"פ משמעות דורשין איכא בינייהו ואיכא לספוקי בין לר"א ובין לר"ע אי צריך לידע אי בשרץ אי בנבלה נטמא או אינו צריך. ואפשר לומר ה"ק כיון דאמר ר"י ספק ידיעה כידיעה פשיטא לן דה"ה אפי' ראשונה בשרץ ושנייה במת או הראשונה עד שלא נתגייר ושנייה משנתגייר או הראשונה עד שלא הביא ב' שערות ושנייה משהביא ב' שערות דהוי ידיעה וכן פשיטא לן נטמא במת כו'. ולשון ואפי' ראשונה כו' מדוקדק לפי' זה:

הראשונה עד שלא נתגייר כו'. וקשה טומאה אימתי היתה אי קודם שנתגייר לאו כלום היא שאין עכו"ם מקבלי טומאה נינהו ואי משנתגייר א"כ על כרחך שהיתה ידיעה קמייתא משנתגייר דהא בעינן שידע שנטמא או בשעת טומאה או אחרי כן. ולרבי דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה ליכא לאוקמי דא"כ מאי קאמר עד שלא הביא כו' פשיטא דהוי ידיעה ועוד לרבי לא שייך לומר ספק ידיעה כידיעה כמ"ש תו' בבבלי סוף פרקין בד"ה נוקמה כו' וצ"ע מיהו דברי תו' אלו אינן ברורים לי וז"ל הלח"מ ריש פי"א מה' שגגות בד"ה מאחר שנא' ונעלם ממנו כו' דברי רבינו מתמיהין אצלי זו היא דרשת רבי ש"מ כוותיה ס"ל ידיעת בית רבו שמה ידיעה ולקמן כתב ספק ידיעה כידיעה וזה דלא כרבי כמ"ש תו' ועוד הל"ל הא דלית ליה ידיעה בתחלה היינו תינוק שנשבה כו' ע"ש. ולדידי קשיא הא דאמרו בבבלי ס"פ (דף י"ט) הכא דלא כתיבא ידיעה בהדיא אלא מונעלם היא דאתי לכך אמרינן ספק ידיעה כידיעה ע"ש הא דבעינן ידיעה בתחלה מיתורא דונעלם קדריש ושדינן והוא ידע בין תרי ונעלם א"כ מנ"ל לחלק בין קמייתא לבתרייתא דגם ידיעה קמייתא מהוא ידע שמעינן וכיון דמיתורא יליף ה"ל כאלו כתיב בהדיא. לכך נראה הא דא"ר יוחנן ספק ידיעה כידיעה אליבא דרבי דקאמר הא דבעינן ידיעה קמייתא ממשמעותא דונעלם שמעינן וקאמר ר' יוחנן לפ"ז י"ל ספק ידיעה כידיעה דגם בספק ידיעה שייך העלמה ונעלם ממנו גם הספק שידע מעיקרא ונעלם ממנו הכל. והכא איכא לפרושי קרא ונעלם ממנו לר' ול"ק קושית הש"ס בבלי פ"ק (דף ה') מסוטה ומדכתיב בתורה ונעלמה מעיני כל חי דה"ק בסוטה ונעלם מעיני אישה ספק דהוי ידע מעיקרא ובשעת השקאה נזכר בספק והשתא ל"ק קושית הש"ס שם והתניא ונקה האיש מעון כו שאף שבא עליה אין עיון בדבר דאוקי לה אחזקתה (ועמ"ש לעיל בפרקין בד"ה מה כו') והא דכתיב ונעלמה מעין כל חי ר"ל שבני אדם אינן יודעים ערכה אע"פ שיודעים מקצתה ושייך שפיר לשון ונעלם. ורבא דאמר פ"ק (דף ה') קסבר ר' ידיעת בית רבו לא הוי ידיעה בא לתרוצי למ"ד ידיעת ספק לא הוי ידיעה א"נ ידיעת בית רבו קרי להאי דה"ל מקצת ידיעה כמ"ש רש"י ריש פירקין בד"ה או כו' ולא דמי לידיעת בית רבו דהתם למ"ד שהשרץ טמא וכשנגע ידע שנגע בשרץ כו'. ומעתה מבוארים דברי הרמב"ם דמודה ר' דבעי מקצת ידיעה. דודאי למ"ד ספק ידיעה הוי ידיעה כ"ש דמקצת ידיעה הוי ידיעה כדמוכח בבבלי ס"פ (דף י"ט) והשתא ניחא נמי הא דמייתי הרמב"ם בעיא דר' ירמיה (דף י"ד) דלא אזלי אלא אליבא דר' דהתם ה"ל מקצת ידיעה שנגע בשרץ. ונראה שכך היא דעת רש"י לכך כתב בר"פ במתני' נטמא וידע שנטמא או בשעת טומאה אחרי כן. והיינו ספק ידיעה (וע"ש בתו' בד"ה ידיעות כו') והשתא מיושב שפיר קושית תו' (דף י"ט) בד"ה נוקמה כו' ע"ש. ועמ"ש לעיל בפרקין (דף י"ב) בד"ה דר"י כו' אך קשה לפמ"ש דהרמב"ם סובר דבעינן ספק או מקצת ידיעה למה השמיט כל הדינים השנויים בסוגיין. ועוד אי אמרינן דקיי"ל כר' ידיעת בית רבו שמה ידיעה ניחא הא דכתב הרמב"ם פ"ג מה' שגגות תינוק שנשבה חייב חטאת ודלא כר"י ור"ל דעל כרחך ר' פליג עלייהו דאי ס"ד תינוק שנשבה אף מחטאת קבועה פטור ל"ל ונעלם בטומאת מקדש ומאי איכא בין קרבן עולה ויורד לחטאת קבועה וכיון דקיי"ל כר' ליתא לדר"י ור"ל דאמרי כמונבז אבל אי בעינן בטומאת מקדש ידיעה במקצת קשיא אמאי פסק דלא כר"י ועמ"ש פ' כלל גדול בתו' בד"ה הא כו' וצ"ע: