שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 2

שתים שהן ד' לחיוב כו' עי' בקונטרס. ותוס' כתבו (דף ה') בד"ה שתים כו' וריב"א פי' שתים הוצאה דחיוב ודפטור שהן ד' הכנסה דחיוב ופטור לבע"ה העומד בפנים וכן לעני העומד בחוץ כו' ובירושלמי בעי אי איכא לפרושי כפי' הקונט' או כריב"א כו' ועי"ל בפנים היינו שמביא קרבן בפנים בעזרה ובחוץ היינו פטור ע"כ. ותימא בשלמא שתים לחיוב ושתים לפטור שפיר איכא לפרושי כפירש"י ולא כריב"א אלא ד' לחיוב וד' לפטור בין לפירש"י בין לריב"א אינו כן וא"ל לפי' ריב"א דקאמר שתים שתי הוצאות שהן ד' שתי הכנסות איכא לאוקמי כולא לחיובא שתים שתי הוצאות דעני ודבע"ה שהן ד' שתי הכנסות דעני ודבע"ה לחיובא וכן לפטור ודמיא קצת לפי' ריב"א אף דלא דמי בכולא דאל"כ מאי בפנים ובחוץ דתנן על כרחך לומר בפנים בעזרה וכמ"ש בקונט' א"כ אין זה פי' ריב"א אלא עי"ל שכתבו תוס' שם והל"ל ובירושלמי בעי אי איכא לפרושי כפירש"י או כעי"ל. וראיתי לתוס' ישנים ריש מס' שבת שכתבו על פי' ריבי"א ואין נראה דבעי בירושלמי מה הן ב' שהן ד' ב' לחיוב ב' לפטור או ד' לחיוב וד' לפטור פי' ד' לחיוב בפנים בעזרה כו' ומסיק ב' לחיוב ב' לפטור ע"כ. מדבריו משמע אי הוה מסיק ד' לחיוב ד' לפטור הוה ניחא לפי' ריב"א דודאי ליתא וכמ"ש ועוד לפירושי בקונט' מסיק ד' לחיוב וד' לפטור. ונראה שגי' ת"י כמו שכתוב בסוגיין אלא דגרסי' הדא אמרה ד' לחיוב וד' לפטור בתר דברי ר"י קודם דברי ר' בא, וה"פ ת"ש ממתני' דתנן שבועות שתים שהן ד' ובא ר' יוסי לפרושי הך פשיטות מדנקט בהדי הדדי שבועות ויציאות השדה ש"מ יציאות דומיא דשבועות מה התם שתים שהן ד' לחיובא ה"ה יציאות כולהון לחיובא הדא אמרה ד' לחיוב וד' לפטור וא"ר בא שאין למפשט מהתם דהתם לאו עיקר שבת תני כולהו לחיובא אבל הכא דתני חיובא ופטורי דאי אפשר למצוא יותר מארבע חיובא תני שתים לחייב ושתים לפטור וקאמר וכר' בא מסתבר דתניא כוותיה והתני בניחותא דתניא דלתות ההיכל שתים שהן ד' וכי אית לך למימר שיש בזה חיוב או פטור אלא ודאי דוקא בשבועות תני כולא לחיובא אבל במקום אחר תני שתים שהן ד' אע"פ שאין בו חיוב אף כאן מסתבר לומר דתני שתים לחיוב ושתים לפטור. ואע"ג שאין כאן הוכחה גמורה קאמרי ת"י ומסיק ב' לחיוב וב' לפטור. ובריש מסכת שבת כתבתי לתרץ בענין אחר ע"ש. עוד י"ל מדאמר ר' מנא לקמן מראות נגעים לא הוה כולא לחיובא א"כ אף יציאות השבת איכא לפרושי ב' לחיוב וב' לפטור והא דלא תני הכא בפנים ובחוץ דכיון דלאו עיקר שבת הוא אבות דהיינו יציאות קתני תולדות לא קתני וכ"ת יציאות תרתי הויין מהן לחיוב ומהן לפטור דומיא דמראות נגעים קתני מה התם מהן לחיוב ומהן לפטור ה"נ כן:

מתני' אמרה כן שבועות שתים שהן ד' לא לחיוב כו'. וקשה מנ"ל אימא שבועות מהן לחיוב מהן לפטור ומתני' ר' ישמעאל מאי קאמרת הא בעינן שבועות דומיא דמראות נגעים כדאמר בבבלי א"כ גם יציאות השבת שכולא לחיובא ה"ל להוכיח ממראות נגעים:

לא אתינן מיתני כו'. כפי' בקונט' כן פי' ריב"א שבת (דף ב') בד"ה פטורי כו' ופריך מסוגיין אפירש"י ע"ש ונראה דרש"י מפרש לא בא התנא למיתני פטורים יותר ממניין החיובים שהן עיקר ופטורים תני איידי ואין להיות הטפל מרובה על העיקר. אבל לשון הש"ס מסכים יותר לפי' ריב"א:

מהו אהן פטור כו' עי' בקונט'. וא"ת אדרבה טפי איכא למשמע פטור אבל אסור מפטור ומותר וכ"ה בבבלי שם וי"ל בפטור ומותר קמ"ל רבותא דסד"א מ"מ אית ביה איסורא דלפני עור קמ"ל כל שיכול ליטלו בלא הוא לית בו איסור ומ"ש תו' והרא"ש שם אף בכה"ג איכא איסורא דרבנן שחייב להפרישו מאיסור. קשה שכתב פ"ק דעכו"ם (דף ו') דוקא בדקאי במקום שאינו יכול ליקח אם לא יסייע לו זה אבל בלא"ה אפי' איסורא ליכא ע"ש. וראיתי להש"ך י"ד סי' קנ"א ס"ק ו' שכתב לחלק ישראל חייב להפרישו משא"כ מומר ע"ש איני מבין דבריו ודאי שאנו מצווים להפריש המומר כמו שאר ישראל אלא שאין בידינו להפרישו א"כ כמו שאסור לסייע ישראל גמור אף למומר אסור גם בב"מ (דף ע"ה) בתוס' בד"ה ערב כו' ע"ש מפורש דגם בישראל בתרי עברי נהרא אין בו משום לפני עור וצ"ע לדינא:

הכנסה והוצאה שנים הם כו'. לפי גירסא זו נראה דר' יוסי לפרושי מתני' קאתי וה"ק עני ועשיר אע"פ שהי ענין אחד מנה אותן לשנים אבל הוצאה והכנסה אף שהן שנים קחשיב להו באחד וה"פ דמתני' הוצאות דעני הן שתים הוצאה שיש בה חיוב חטאת ופטור אבל אסור דאתי לידי חיוב שהן ד' פטור אבל אסור דלא אתי לידי חיוב חטאת ופטור ומותר בעני וכן שתים שהן ד' הוצאות לבע"ה אבל הכנסות לא קחשיב כלל אע"פ שההוצאה והכנסה הן שתים. וקאמר לר"י ממתני' דהכא דתנן יציאות השבת שמעינן דאין הכנסה דא"כ הוו י"ב ומדתנן פ' כלל גדול המוציא מרשות לרשות ש"מ שהכנסה בכלל הוצאה מעתה מיבעי' לן אי הוה הכנסה תולדה דהוצאה או שהיה כמו הוצאה עצמה ומצטרפין או אין מצטרפין ופשיט מהא דא"ר יסא בשם ר"י הכניס חצי גרוגרת כו' חייב ש"מ דמצטרפין. וריש שבת הגירסא הכנסה והוצאה אחד הן ומנו אותם חכמים שנים. וקשיא מאי קמיבעי' ליה דקאמר נשמעינה מן הדא ואפשר לומר דה"ק כי היכי דעני ועשיר אע"ג דאחד הן מנו אותם שנים ואם עשה זה חצי מלאכה וזה חציה כגון שזה עוקר וזה מניח אין מצטרפין אף בהכנסה והוצאה כן הוא או לא ופשיט ליה מדר' יוחנן ודוחק. הרמב"ם השמיט דין זה דר' יוחנן. ומדבריו משמע דאין מצטרפין. ונראה דסובר טעמא דר"י הוצאה והכנסה אחת היא דמה לי עיולי ומה לי אפוקי ולאו תולדה דהוצאה היא אבל בבבלי פ' הזורק קאמר הש"ס מיהו הוצאה אב והכנסה תולדה ואין אב ותולדה מצטרפין לכשיעור. ודייק ליה מהא דאמר התם בהזורק ולר"א דמחייב אתולדה במקום אב מאי איכא בין אב לתולדה ודחק בתירוצו ע"ש וקשיא לישני דאלו אב ותולדה דידיה מצטרפין משא"כ שתי אבות כדמשני לרבנן אלא ודאי אפי' אב ותולדה דידיה אין מצטרפין ובירושלמי ריש שבת (דף א' ע"ב) קאמר ר' יוחנן דלא כר' יוסי והרמב"ם פסק כר' יוסי א"כ ליתא לדר' יוחנן. והא דלא קאמר הירושלמי שם דכ"ע לית ליה דר' יוחנן דאב ותולדה אין מצטרפין י"ל ה"ק אפילו הוצאה והכנסה אחת היא ליתא לדר' יוחנן דלא עדיף הוצאה והכנסה מהוצאה והוצאה:

ויצו משה כו'. בחי' הרשב"א ר"פ הזורק כתב בהג"ה וקשה דלמא לאו מלאכה ממש קאמר אלא לנדבה תכלת ושאר דברים כדכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ע"ש. ולפמ"ש בקונטרס ניחא דא"כ ויכלא העם מלעשות הל"ל: