שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 1 · הלכה 7 · Segment 3

יעמד חי כו'. ז"ל הת"כ פ' אחרי יעמד חי מה ת"ל לפי שנאמר ישלח אותו שילוחו למיתה יכול שילוחו לחיים א"ל יעמד חי לפני ה' הא כיצד עמידתו חי לפני ה' ומיתתו בצוק. עד מתי הוא זקוק להיות חי עד שעת מתן דמו של חבירו דברי ר"י רש"א עד עת וידוי. לכפר עד שיכפר שנא' וכלה מכפר את הקדש דברי ר"י רש"א לכפר עליו כפרה שהיא בגופו. וכ"ת לשמואל דאמר בבבלי יומא פ' שני שעירים (דף ס"ז) איברי המשתלח אסורין בהנאה דכתיב גזירה אי אפשר לומר שיהא שילוחו לחיים הא לא אמרה תורה שלא לתקלה וא"ל שמואל לית ליה הך סברא דא"כ אף באיברים איכא תקלא וכדאמר רבא האם מסתברא כמ"ד מותרין לא אמרה תורה שלח לתקלה. ודאי אף שמואל סובר כן אלא קסבר כיון שמונחים בארץ גזירה לא חיישינן להו א"נ סובר שמואל איבריו טעונין קבורה ככל אסורי הנאה כדתנן סוף תמורה. אבל אם שילוחו לחיים ודאי איכא למיחת לתקלה. י"ל איצטרך קרא שירד אחריו וימיתנו בצוק דסד"א בדחייתו למיתה סגי א"נ ימיתנו אף במקום אחר קמ"ל מיתתו בצוק וכדפרישית בקונט'. ורש"י פ' טרף בקלפי (דף מ') פי' בד"ה יעמד חי ע"כ בא ללמדנו שאם מת צריך להביא אחר דאי לא למאי אתא א"ת שלא ישלחנו עד אחר מתן דמים חי ל"ל כו' ע"ש. וקשה הא איצטרך חי שלא יהא שילוחו לחיים אלא ה"ק עד כמה יהיה חי דעד השילוח ליכא למימר דא"כ לכפר עליו ל"ל ואמר ר"י עד שעת מתן דמו של חבירו כו'. תו פירש"י שם בד"ה ואזדי לטעמייהו אפלוגתא דלא התוודה קאי ומקמי ת"ש פר מעכב את השעיר גרסינן ליה ואני שמעתי ואזדי לטעמייהו בהגרלה מעכבא ולא מעכבא ואי אפשר להעמידה ותו' שם דחקו מאוד ליישב הגירסא ע"ש. ול"נ שהגירסא הישנה נכונה וקאי אתרווייהו דר"י אמר אין הוידוי מעכבת ש"מ דסובר עיקר הכפרה היא בהגרלה וכיון שכן ודאי ההגרלה מעכבת ור"ש דאמר ווידוי מעכבת סובר אין ההגרלה מעכבת דבווידוי לחוד סגי וראיה מווידוי פר דלסברתו מכפר אכהנים בשאר עברות (ועמש"ל בסמוך בד"ה אלא כו') וא"ת א"כ תיקשי הך ברייתא למ"ד לר' יהודה הגרלה לא מעכבי כמ"ש תו' שם י"ל סובר עמידתו בשעת מתן דמו של חבירו מכפר ולא גרע מיום עצמו שמכפר ועי' בבבלי יומא דף ס"ה ע"א. וכ"ת א"כ בסמוך דפריך מאי בינייהו ה"ל למימר נמי הגרלה היכא בינייהו וי"ל כיון דבהדדי תליא לא קחשיב לה א"נ קחשיב ושייר דהא לא קחשיב נמי מי קודם הוידוי דהוי רבותא דהיתירה טפי דליכא ווידוי ולא שילוח אפ"ה לר"י א"צ להביא אחר ואם תאמר מדברי הרמב"ם מוכח דלא כוותי שבפ"ג מה' יה"כ פסק שההגרלה מעכבת והיינו כר' יהודה ובפ"ב כתב מפי השמועה למדו זה שנאמר בתורה וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל זה ווידוי דברים והיינו כר"ש דאמר וידוי מעכבת ודריש לכפר עליו היינו כפרת דברים. דהדי דייק ליה הבבלי פ' אמר להם הממונה (דף ל"ו) נאמר בשעיר המשתלח לכפר עליו והיינו כפרת דברים שהיה הוידוי אף וכפר בעדו כו' הנאמר כאן כפרת דברים י"ל ודאי אף ר"י סובר וכפר האמור בפר הוא ווידוי וכן משמע במתני' כמ"ש בקונט' וכן מבואר בסוגיין בבבלי דפריך אלא לר"י תרי ווידוי ודם הפר ל"ל ש"מ דאף ר"י מודה בווידוי דבר ויליף ליה מדכתיב וכפר ועדיין לא נשחט הפר כמפורש ביומא שם בברייתא ע"ש. מיהו הא ודאי קשיא לן שלא ביאר הרמב"ם עד מתי זקוק להיות חי. ומהא דקחשיב סדר היום פ"ד ליכא להוכיח מידי דלא קחשיב אלא סידרו לכתחלה אבל לא דיעבד דאל"כ נאמר שיהא זקוק להיות חי עד אחר השילוח והא לכ"ע בין לר"י בין לר"ש ליתא וצ"ע:

עד וכלה מכפר את הקדש. ביומא פ' שני השעירים פירשתי לקיים הגירסא שלפנינו והוא דחוק כמ"ש שם בתו' ופירושי והגהתי כאן בקונט' עיקר:

על דעתיה דר"י אין צריך להביא פר אחר. עי' בקונט'. וקשה מנ"ל דלרב יהודה אין ווידוי הפר מעכב נאמר תרי זימני כתיב וכפר בעדו ובעד ביתו תרווייהו אביתו ממש קאי ולא אאחיו הכהנים ותנא ביה קרא ללמד שוידוי הפר בעדו ובעד ביתו מעכב. דסד"א למילף משעיר המשתלח שאין וידוי מעכב ואפשר מסתבר טפי לאוקמי וכפר תניינא דקאי אאחיו הכהנים מלומר דלא אתי אלא לעכב וצ"ע. והא דמיבעיא לן בסמוך בפר ושעיר נראה דבין לר"י ובין לר"ש קמיבעיא ליה בפר לר"י לכתחלה ולר"ש בדיעבד דאיהו דאמרי וידוי מעכב ובשעיר לר"ש לכתחילה ולר"י בדיעבד דאמר הגרלה מעכבת:

הדרן עלך שבועות שתים