שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 1 · הלכה 5 · Segment 2

הכין צורכה למיתני א"כ יהו של ר"ח כו'. וקשה א"כ גם לת"ק דר"ש ה"ל לאקשויי א"כ יהו של ר"ח קריבין ברגלים דמעלין בקדש מעיקרא לא כיפר אלא על עברה שהיא בלאו ועכשיו מכפר על עברה שהיא בכרת אבל לא של רגלים בר"ח דאין מורידין בקדש וי"ל כיון דרגלים אין מכפרין על של ר"ח ולא דר"ח על רגלים אין כאן עילוי ולא ירידה ודוחק:

שלשים ושתים כו'. וקשה מנינא ל"ל אלא הכי ה"ל למיתני אלו שעירים קריבין על הצבור ונאכלין וי"ל סד"א מה שתי הלחם להתיר באין ולא לכפר אף שעיר הבא עמהן אינו בא אלא להתיר אבל לא לכפר קמ"ל שכל השעירים הבאין על הצבור שוין שכולן באין לכפר. ועמ"ש בסמוך בד"ה ועל כו' ולקמן בד"ה התחיל:

כיון ששמע משה כו'. כתב הי"מ וא"ת הא לא נאמרה פ' הקרבנות עד סוף ארבעים שנה שמפני שאמר יפקוד ה' איש על העדה נאמר לו צו את ב"י את קרבני לחמי כו' כמ"ש רש"י פ' פנחס ופ' אחרי נאמרה ביום הקמת המשכן הרי עד שלא נאמרו לו ל"ב שעירים נאמר לו והתודה ע"ש תי' והוא דחוק ורחוק. ואני תמה איך עלה בדעתו לומר פ' קרבנות לא נאמרה עד אחר מ' שנה הא קרבן הנאמר תחלת בתר פ' יפקיד וגו' הוא תמיד וכבר נאמר פ' התמיד בתחלת הקמת המשכן כמפורש פ' תצוה וכל הארבעים שנה הקריבו ישראל התמיד במדבר. ותנן מנחות פ' התכלת האמור בחומש הפקודים קרב במדבר. לכן נראה שכל הפ' אמורים על הסדר ומהתימא שלא עיין יפה שאין כוונת רש"י שביום אמירת משה יפקוד כו' נאמרה תחלה פ' קרבנות הלא דברי רש"י אלו הם דברי הספרי וקאמר שם עד שאתה מפקדני על בניי פקוד בניי עלי שלא ינהגו בי מנהג בזיון ושלא ימירו כבודי באלהי נכר מהו אומר כי אביאנו וגו' עד שאתה מפקדני על בניי פקוד בניי עלי לכך נאמר צו כו' ע"כ וזה פעמים רבות אשר הזהיר את ישראל שלא יעבדו אלהי נכר אלא שה' אמר לו שראוי שיזהירם ע"ז קודם מותו וכן הכוונה בפרשת קרבנות ודייק ליה מדכתיב פ' תמיד בואתה תצוה ושם מתחיל וזה אשר תעשה כו' ולא כתיב צו מ"ש דכתיב הכא אלא שכך א"ל ה' שיצוום עליו. והא דאר"ל בשעה כו' לא קאי אדלעיל כמה שאכתוב בסמוך. ודקשיא א"כ מאי אמר משה מעתה מי שבאת לידו ספק עברה כו' הא כבר ידע שמביא אשם תלוי על הספק כמפורש בקרא י"ל הכי אמר מעתה שמעינן כמה חס המקום על בניו דהשתא על אין בה ואין בה צריכים הצבור לכל השעירים הללו כ"ש שהיה לכל יחיד להביא כל כך קרבנות על הספק ורב ממנו על הודאי אלא שחס עליהן. וכן שנינו (בקצת שינוי) בתוספתא דפרקין ואמרינן כך היו ישראל צריכין להביא שני שעירים בכל יום אלא שחס הקב"ה על נכסים של ישראל ע"כ. ומעתה כל מה שהאריך הי"מ בקושיותיו אינו כלום ע"ש:

התחיל ואמר מזמור לתודה כו'. נראה דקאי אמתני' דתנן ועל שאר עברות שבתורה כו' שעיר המשתלח מכפר. וקאמר ר"ל השתא ניחא הא דאמר משה מזמור לתודה דליכא לפרושי דקאי אקרבן תודה דא"כ קשיא מ"ש דאמר מזמור על קרבן זה ולא על שאר קרבנות אבל על השעיר המשתלח שפיר אמר מזמור שבוידוי שמתודה עליו מתכפרים כל העברות וזה נכון וברור. כתב הטא"ח סי' נ"א ובאשכנז נוהגין שלא לומר מזמור לתודה בשבת וי"ט לפי שאין תודה קריבה בהן וא"כ למונעו ליכא למיחש דלמא אתי להקריבה כשיבנה בה"מ דלא טעי אינשי בהכי ע"כ. ותימא כיון שהאמירה במקום קרבן אסור לאמרו בשבת כמ"ש שם סי' א' פ' קרבנות לא נאמר אלא ביום כיון שלילה אין זמן הקרבה ה"נ כן. אך מה שאני תמה הוא הרי לא נאמר מזמור לתודה אלא על הווידוי וכדאמר ריש לקיש ולא על הקרבן. וטפי יש לומר לכך לא נהגו לאמרו בשבת וי"ט שאין אומרים ווידוי בהן. ומזה הטעם נהגו לאמרו בר"ה ויה"כ שאז עיקר הווידוי. ודלא כמ"ש המ"א בכה"ג הטעם דכתיב ביה הריעו לה' כל הארץ דקשיא תינח ר"ה יה"כ מ"ט. וזה טעם שאין אומרים אותו בט"ב שאינו יום ווידוי אז משום שנקרא מועד או משום דכתיב גם כי אשוע ואזעק שתם תפלתי ודלא כמ"ש המהר"ל ושוינהו לטועים הנוהגים כן. וכן דעתי נוטה לאמרו בר"ה ויה"כ ושלא לאמרו בט"ב: