שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 1 · הלכה 2 · Segment 2

ת"ל ונעלם כו'. עי' בקונטרס וכ"פ רש"י. וכתב תוס' וקשה הרבה לפירושו ל"ל ונעלם למימר דאינו חייב על העלם מקדש הא מסברא פטור תדע דרבי מצריך ונעלם לחייב על העלם מקדש ע"כ. ותימא כיון דמקרא ילפינן דקרבן עולה ויורד אטומאת מקדש וקדשיו בשגגה בא דבמזיד כתיב בהו כרת ולכך אייתר ונעלם מהיכא תיתי לפטור על מקדש על כרחך לומר מסברא ה"א בעינן שיהיה העלם טומאה ומקדש בידו אבל בהעלם דחד לא לכך כתיב ונעלם לאשמועינן דעל העלם דחד חייבין ואי כתיב ונעלם סתמא סד"א על העלם מקדש לחוד נמי חייב לכך איצטרך והוא טמא למעט דאינו חייב על העלם מקדש ואי לא כתיב ונעלם קמא אלא ונעלם והוא טמא והוא ידע ה"א והוא ידע אידיעה בתרייתא קאי דאורחיה דקרא כן הוא כדאמרי' לר' ואי לאו דידיעה בסוף לא צריכא קרא מוקמי' והוא ידע לידיעה בתרא ונעלם לריבויי העלם מקדש ור' סובר ידיעות שמעי' מונעלם והוא ידע אלא דסד"א בעינן העלם זה וזה לכך כתוב והוא טמא לאשמועינן בהעלם טומאה לחוד סגי ועדיין ס"ד והוא טמא אתי למעוטי נמי העלם מקדש לכך כתיב ונעלם יתירא. וכ"ת לר' והוא טמא ל"ל מדכתיב תרי ונעלם שמעינן העלם טומאה והעלם מקדש י"ל אי לאו והוא טמא לא ידעינן דונעלם קאי על טומאה ומקדש דלכל הפירושים צ"ל כן ועוד אי לא כתיב והוא טמא לא אייתר אלא ונעלם בתרא דונעלם קמא איצטרך לידיעה קמייתא. ודברי המהרש"א תמוהים דמ"ש לרש"י ונעלם קמא לגופיה וממילא אימעיט העלם מקדש דמהיכי תיתי לחייבו ע"כ קשה א"כ מאי קאמר ונעלם קמא דוקא למיגמר מיניה על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש הא לאו צריך קרא למיגמר מיניה שאינו חייב על העלם מקדש ועוד לשיטתו ל"ל לרש"י למימר דידיעה בתרייתא לא צריך קרא. ומ"ש תוס' ועוד דפי' לידיעה בתרייתא כו' א"כ בכל החטאות דכתיב או הודע ליבעי ידיעה בתחלה ע"כ וקשה הא קושיא זו מפורשת בש"ס בסמוך וכבר שניא לה דאיצטרך למחוייבי חטאות כו' שעבר עליהן יה"כ וכ"ת א"כ איכא לאוקמי נמי והוא ידע בהכי י"ל כי היכא דילפי' מאו הודה חייבי אשמות אע"ג דבחטאת כתיב ה"נ איכא למילף מיניה קרבן עולה ויורד ומעתה מ"ש תוס' ועוד הרי ר' דריש והוא ידע לידיעה בתרייתא וכתיב קרא לאורתא דמילתא אע"ג דלא איצטרך ע"כ אינו ראיה כלל די"ל סובר ר' דאין למילף קרבן עולה ויורד מחטאת. ומ"ש תוס' עוד א"נ איצטרך למעוטי הפריש קרבן קודם שנודע לו כו' ע"ש לא קשיא כלל דהא לפום שיטתם עולה ויורד מחטאת ילפי' ובחטאת כתיב או הודע דבעי ידיעה קודם הפרשה והכי מסתבר דילפי' עולה ויורד מחטאת דהא בטומאת מקדש וקדשיו שהן בכרת במקום חטאת קאי גם אין לחלק בין ידיעה בתחלה לידיעה דקודם הפרשה. ומ"ש תוס' עוד י"ל ונעלם ונעלם ב' פעמים שדי והוא ידע בין תרי ונעלם דהשתא אינא ידיעה אחר העלמה וקודם העלמה ע"כ. קשה א"כ ונעלם קמא היינו ידיעה בתרייתא ובתרא היינו בתר ידיעה קמייתא ועוד למה לא כתב והוא ידע קודם ונעלם בתרא אבל לשיטת רש"י ניחא דאגב אורחא קמ"ל ידיעה בתרייתא אע"ג דלא איצטרך ועמ"ש לקמן בסמוך בד"ה דר"י כו':

ועד כדון כו'. עי' בקונט' וכ"פ בגליון. ותימא הא לא דמיא הך דהכא ללשונות כפולים כגון הכה תכה דהכא קרא יתירה הוא לכך נראה דה"פ עד כדון כר"ע דאינו מחייב על העלם מקדש אלא ר"י דמצריך ונעלם להעלם מקדש ידיעה בתחלה מנא ליה ומשני סובר ר"י כר' וכן עיקר:

דר"י כר' כו'. כתב תוס' (דף ג') בד"ה אי ר"י כו' ור"י כר' דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה כדאמר בירושל' ר"י כר' ור' כר"י אע"ג דבבלי פליג לא בעי ידיעה בתחלה אפי' ידיעת בית רבו מדלא מוקי חיצון מכפר אפי' אין לו ידיעת בית רבו משמע דלא בעי ידיעה בתחלה כלל ע"כ. וראייתם זו אינה מוכרחת דאין סברא לומר שנקבע קרבן ביה"כ בשביל תינוק שנשבה לחוד דאפשר שלא נשבה תינוק בשנה ההוא נמצא שחיללו יה"כ בהקרבת קרבן שאין בו צורך אבל אין בה ואין בה צורך הוא דאי אפשר שלא יהא בכל ישראל אחד שלא חטא בכה"ג (ול"ד להא דאמרינן לקמן דף ז' אין לך אלא מה שקבעה התורה ע"ש). אבל האמת כדבריהם דהירושל' פליג וסובר דגם ר"י בעי ידיעה בתחלה מדפרי' עד כדון כר"ע כו' וכן משמעות כולא סוגיא אלא בהא פליג דלר' בעי ידיעה ממש וקשיא לי כיון דלא מצינן למילף מונעלם אלא ידיעת בית רבו כדמסיק בבבלי (דף ה') א"כ מאי קאמר ר' אינו צריך ונעלם יתירא הרי צריך הרבה לאשמועינן דלא סגי בידיעות בית רבו ומנ"ל דחייב נמי על העלם מקדש וצ"ע:

ואפי' כר"ע אתיא כו'. וקשה הרי מפורש בבבלי (דף ד') בברייתא ר' אומר א"צ הרי הוא אומר ונעלם מכלל דידע כו' א"כ מה ת"ל ונעלם ונעלם אחת לחייב על העלם טומאה ואחת על העלם מקדש וי"ל אין זה סיומא דדברי ר' אלא סתמא דש"ס הבבלי מסיים שכן הוא לר' והירושלמי מספקא ליה כדמסיק. גם בת"כ פ' ויקרא ליתא להך סיומא וה"ג התם ר' אומר ונעלם מכלל דידע והוא ידע הרי שתי ידיעות. ותו לא. והרב בק"א שם כתב שטעה המשמיט סיומא דברייתא ע"ש שהאריך ודבריו אינן נכונים ואשטמיטתא סוגיין. אך תירוץ הירושלמי קשה ל"ל תרי קראי להעלם מקדש וקדש הא ר' אית ליה גז"ש דטומאתו טומאתו קדש ממקדש כמפורש לקמן בסוגיין ובבבלי (דף ז') בפרקין א"כ בחד סגי וי"ל דהירושלמי לא גרס לקמן ר' אומר נאמר כאן בהמה טמאה כו' כדגרס הבבלי ולית ליה לר' גז"ש דבהמה טמאה וכ"ת מנ"ל דאיירי בטומאת מקדש וקדשיו י"ל יליף ליה מכרת השלישי המיותר בשלמים דאתי ללמד על טומאה הכתובה בתורה סתם וכדס"ד דרבא בבבלי (דף ו') וסובר כר"ש דאמר דברים שאינן נאכלין אין חייבין עליהן משום טומאה. ולחטאת הפנימית לא צריך קרא דסובר כרבנן דגם בפיגול אין חילוק בין פנימית לחיצונית אף טומאה כך היא. וכרת יתירה לסתם טומאה הוא דאתי. ולית ליה גז"ש טומאתו וכ"ת א"כ קשיא תינח קדש דכרת יתירא דקדש כתיב מקדש מנ"ל י"ל יליף בהיקישא דכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא איתקש מקדש לקדש. ועמ"ש לקמן סוף ד"ה אין כו'. ורש"י פי' בפ' צו ג' כריתות אמורים באוכל קדשים בטומאת הגוף ודרשו רבותינו בשבועות אחת לכלל ואחת לפרט ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקדשיו ע"כ. ותימא הא לא קאי הכא במסקנא שם אלא כרת שלישי איצטרך לדברים שאינן נאכלין או לחטאת הפנימית לר"ש ואף לס"ד דש"ס שם לא ילפי' מכרת השלישי אלא טומאת מקדש אבל טומאת קדש יליף מבהמה טמאה כמפורש בש"ס שם וצריך עיון ומה שאני תמה בזה לס"ד דרבא דאייתר ליה כרת השלישי ומוקי ליה באם אינו ענין למקדש טפי הוה ליה למוקמי בטהור שאבל את הטמא דהא מסברא אית לן לאוקמי בטומאת הבשר כדאמרי' בסמוך ובבבלי זבחים פ' ב"ש [דף מ"ו] בשלמא לכולהו תנאי ניחא לת"ק מדכתיב טומאתו לגז"ש ש"מ דאתי למעוטי דלא נימא דקאי אטומאת בשר א"כ איך נאמר דקאי אטומאת בשר באם אינו ענין. לר"ח נמי מדלא כתיב עליהם לשון רבים ומדלא כתיב בו ש"מ למעוטי בשר קאתי אלא לר' דיליף מואכל קשיא דטפי מסתבר לאוקמי קרא בטומאת בשר אע"ג דלא דמיין תרי קראי להדדי מלימר קרא מיותר ובאם אינו ענין קאמר. והך סוגיא דרבא בבבלי אליבא דר' נאמרה ע"ש. ולפמ"ש לקמן בד"ה רבי אומר כו' ניחא ע"ש:

והלא כבר נאמר והוא טמא ואשם. וקשה אף אי לא נאמר והוא טמא ואשם נמי איכא למשמע מוהוא ידע ואשם דבעינן ידיעה בסוף וכ"ת אי לא כתיב והוא טמא ואשם ה"א והוא ידע אתי לידיעה בתחלה היינו דקאמר אם אינו ענין לידיעה בתחלה י"ל אי ס"ד ידיעה בתחילה שמעינן מוהוא טמא קשה מאי קאמר ר' בון אם אינו ענין לידיעה בסוף תנהו ענין לידיעה בתחלה הא ידיעה בתחלה מוהוא טמא שמעינן לכך נראה תרי ידיעות בתחלה הן אחת ידיעת בית רבו ואחת ידיעה ממש וידיעת בית רבו מוהוא ידע שמעינן. ואייתר ליה ואשם ללמד שאין החטא ששכח ידיעת בית רבי אלא שאשמו גדול מזה שהיתה לו ידיעה גמורה ואפ"ה שכח ועבר. ומעיקרא ס"ד אם אינו ענין לידיעת בית רבו בתחלה שכבר שמעי' מוהוא ידע תנהו ענין לידיעה בסוף וה"ק ובסוף ידע שאשם וקאמר ר' בון לידיעה בסוף לא צריך קרא על כרחך קרא אתי לידיעה בתחלה דבעינן שתהא ידיעה גמורה ועי' ברא"ם פ' ויקרא בפסוק או כי יגע כו':