הא דרמי הכא בכולהו ואמאי תהוי כע"ז שנשתברה מאליה. ק"ל, ולר' יוחנן נמי מי ניחא והא אפי' ביאוש בעלמא בטלה כגון שהניחוה עובדיה ואינן עתידין לחזור כדאי' בפ' רי"ש וכדאמרינן התם גבי בימוס של מלכים ובימוס שנפגם ולקמן נמי אמרינן נהי דמינה מיאש מאיסורא מי מיאש מימר אמר וכו' אלמא אי מיאש מינה בטלה והכא כיון ששוחק ישראל וזורה לרוח ודאי מיאש.
ואיכא לפרושי דודאי כל יאוש לדעת בטלה להכי פליגי בנשתברה מאליה. ר"ל סבר בטלה כמי ששברה בידים דעל כרחיה מבטלה ואפי' שלא לדעת בטלה ור' יוחנן סבר לאו כמי שנשתברה בידים דמי וכל זמן שלא בטלה ודאי בפנינו אינה בטלה שמא יחזור ויתיכנה ויעשנה אחרת או יעבוד לשבירה אפי' נשברה בפנינו הלכך גבי ע"ז ששברה ישראל לר"ל מותרת אע"פ שלא ידע בה עכו"ם ולר"י כיון שאין השבירה מבטלה כמי שביטלה עכו"ם אסורה ואפי' זורה לרוח אין כאן יאוש להתיר דיאוש שלא מדעת לאו יאוש הוא גבי ע"ז ואפילו באבודה ממנו ומכל אדם דאיסורא לא בטיל שלא מדעת אבל מכרה לצורף או הניחה לדעת הוא מיאש ממנה וכן אם (התיר) [הכיר] בה ששחק ישראל וזרה לרוח ע"כ נתיאש לדעת ואפי' בלא מעשה בטלה.
ובירוש' (ג,ב) ע"ז שנשברה ר' יוחנן אמר אסורה ורשב"ל אמר מותרת מה אנן קיימין אם בעתיד להחזיר לכליין דברי הכל [אסור , אם בשאינו עתיד להחזירם לכליין דברי הכל] מותר ולא אתיא בגמרין.
והראב"ד ז"ל מפ' דלר"ל בעינן שידע עכו"ם בשבירתה או הוא או אחר אבל מכיון שראה אותה עכו"ם בטלה דיאוש לדעת הוא ועכו"ם מבטל ע"ז שלו ושל חבירו ור' יוחנן סבר לא בטלה ולפי פי' לא ניחא ליה הא דאקשינן ישראל אינו מבטל ע"ז דהא ביטול ישראל לאו כלום הוא עד שיראה עכו"ם ויתיאש וכל הנך דמקשי לר"ל לא סלקן דאי בשראה עכו"ם אפי' לר' יוחנן מתייאש מאחר ששחק וזרה לרוח או שחפה דרכים באבני מרקוליס ואי בשלא ראה אפי' לר"ל לא בטלה עד שיכיר ויתיאש אלא מסתברא דכיון שנשברה מאליה לר"ל בטלה כמי ששיברה בידים.
ואיכא לפרושי דודאי כל יאוש לדעת בטלה להכי פליגי בנשתברה מאליה. ר"ל סבר בטלה כמי ששברה בידים דעל כרחיה מבטלה ואפי' שלא לדעת בטלה ור' יוחנן סבר לאו כמי שנשתברה בידים דמי וכל זמן שלא בטלה ודאי בפנינו אינה בטלה שמא יחזור ויתיכנה ויעשנה אחרת או יעבוד לשבירה אפי' נשברה בפנינו הלכך גבי ע"ז ששברה ישראל לר"ל מותרת אע"פ שלא ידע בה עכו"ם ולר"י כיון שאין השבירה מבטלה כמי שביטלה עכו"ם אסורה ואפי' זורה לרוח אין כאן יאוש להתיר דיאוש שלא מדעת לאו יאוש הוא גבי ע"ז ואפילו באבודה ממנו ומכל אדם דאיסורא לא בטיל שלא מדעת אבל מכרה לצורף או הניחה לדעת הוא מיאש ממנה וכן אם (התיר) [הכיר] בה ששחק ישראל וזרה לרוח ע"כ נתיאש לדעת ואפי' בלא מעשה בטלה.
ובירוש' (ג,ב) ע"ז שנשברה ר' יוחנן אמר אסורה ורשב"ל אמר מותרת מה אנן קיימין אם בעתיד להחזיר לכליין דברי הכל [אסור , אם בשאינו עתיד להחזירם לכליין דברי הכל] מותר ולא אתיא בגמרין.
והראב"ד ז"ל מפ' דלר"ל בעינן שידע עכו"ם בשבירתה או הוא או אחר אבל מכיון שראה אותה עכו"ם בטלה דיאוש לדעת הוא ועכו"ם מבטל ע"ז שלו ושל חבירו ור' יוחנן סבר לא בטלה ולפי פי' לא ניחא ליה הא דאקשינן ישראל אינו מבטל ע"ז דהא ביטול ישראל לאו כלום הוא עד שיראה עכו"ם ויתיאש וכל הנך דמקשי לר"ל לא סלקן דאי בשראה עכו"ם אפי' לר' יוחנן מתייאש מאחר ששחק וזרה לרוח או שחפה דרכים באבני מרקוליס ואי בשלא ראה אפי' לר"ל לא בטלה עד שיכיר ויתיאש אלא מסתברא דכיון שנשברה מאליה לר"ל בטלה כמי ששיברה בידים.