חידושי רמב"ן על עבודה זרה · דף 27a

[מספר תורת האדם: מתרפאין מהן ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות. מאי רפוי ממון ומאי רפוי נפשות אילימא רפוי ממון דבר שאין בו סכנה רפוי נפשות דבר שיש בו סכנה, והא"ר יהודה אמר רב אפי' ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו אלא ריפוי ממון בהמתו, ריפוי נפשות גופו, וכדרב יהודה, אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אע"פ שאמרו אין מתרפאין מהן אבל אמר לו סם פלוני יפה לו סם פלוני רע לו מותר, סבר שאולי משאיל כי היכי דשאיל לדידי שאיל נמי לאחריני ולא אתי לאורועי אנפשיה, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן, ודאי מת מתרפאין מהן, והא איכא חיי שעה, לחיי שעה לא חיישינן, דכתיב אם אמרנו נבא העיר והרעב בעיר והא איכא חיי שעה לחיי שעה ל"ח, פי' לספיקא דחיי שעה מקמי איפשר דחיי טובא לא חיישינן.
אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן, איכא דאמרי אמר רבב"ח א"ר יוחנן כל מכה של חלל אין מתרפאין מהן, מאי בינייהו איכא בינייהו גב היד וגב הרגל, דאמר רב תנא בר מתנה אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת.
ומסתברא לן דהא ר' יוחנן לא פליגא אדר' יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו, דריבדא דכוסילתא במקום הקזה מכה של חלל היא, ואף על פי שהיא מכה קטנה אסור להתרפאות מהן, ור"י כל מכה שמחללין עליה את השבת לעולם קאמר דאסרו להתרפאות מהן, כלומר כיון שהמכ' בדבר שהנשמה תלויה בו, אע"פ שעכשיו היא מכה קטנה ביותר, ורופא וחולה אומרים שאב"ס ואין צריך לחלל עלי' את השבת אין מתרפאין מהן, ובלישנא בתרא פריש מכה של חלל, והיינו נמי אפי' מכה קטנה, כיון דבמקום סכנה היא אין מתרפאין מהן. והטעם לפי שיש לחוש דילמא עביד לי' סם דמפסיק לי' כמו שאירע לר' אבהו במעשה דבעינן למכתב לקמן, א"נ סם דמכביד לי' למכה, וכיון דבמקום סכנה הוא אתי בה לידי סכנה, והיינו ריבדא דכוסילתא כדפרישית, שאם יכניס לתוכו סם שהוא רע לו במהרה הוא מת, דבמקום סכנה גמורה הוא, דשוריאני דלבא ורישא בההוא דוכתא תלו, ומדנקט רב יהודה ריבדא דכוסילתא מכה קטנה במקום סכנה אלמא שלא במקום סכנה דלא אתי בה לידי סכנה מותר, וכדר' יוחנן.
וההוא פירוקא דקס"ד ריפוי ממון דבר שאב"ס, ריפוי נפשות דבר שיש ב"ס ליתא אפילו לר' יוחנן, דמודה ר"י בריבדא דכוסילתא ולא מיקרי ריפוי נפשות, דהא לית בי' סכנה שתהא רפואה זו ריפוי נפש ומש"ה דחינן לההוא פירוקא, ואוקימנא ריפוי ממון בהמתו, ריפוי נפשות גופו.
ואע"ג דלא שרי מתניתין אלא בהמתו, מיהו היכא דלאו במקום חלל שרי, ומתניתין ממון שרי ונפש אסר ואתו רבנן דגמרא ופרישו דהיכא דלא אתי לידי סכנה לעולם כממון דמי, ועוד דאפילו נימא מיתוקמא מתני' לר"י ריפוי ממון שלא במקום סכנה, ריפוי נפשות במקום סכנה, ומקמי דאתי' לר' יוחנן דחינן להא אוקמתא, מיהו השתא ודאי תרוייהו איתנהו וחד טעמא הוא והכי חזינן לרב חננאל ז"ל דמסיק מתניתין ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופו כדרב יהודה ופסקה נמי לר' יוחנן, וכן נראה דעת רבינו הגדול ז"ל בהלכות, ואיכא מאן דדחי לה לרב יהודה מדרבי יוחנן.
פסקא דשמעתא: מכה שמחללין עליה את השבת כלומר שיש בה סכנה אין מתרפאין מהן, ושאין מחללין עליה את השבת מתרפאין, ואי ישראל אדם חשוב הוא וארמי רופא מומחה מתרפא ממנו (יומא דף פ"ד ע"א) דר' יוחנן חש' בצפדינא אתא לגבי ההיא מטרוניתא עבדא לי' חמשא ומעלי שבתא, והוינן ור"י היכי עביד הכי, והא ר"י כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן ואסיקנא משום דר"י אדם חשוב הוה וההוא רופא מומחה הוה. ומסתפי ממלכותא.
ירושלמי (ב,ב) מהו למכחל מנהון רבנן אמרי מאן דבעי למיסתמי'ליסתמיה. ולוי אמר מאן דבעי לימות ימות, רבנן לא עביד עינא כחללא. ולוי עביד עינא כחללא אמר רבא והא אנן חמימן לון טעמון הדא קילוריתא נימא כדהיא טבא הוי טעים לה כדלית היא טבא הא קיימא וסמיא. אהין אופיון סכנתא הדא תריאקי ר' סימון אמר אסורה ר' יוחנן אמר מותרת. פי' אופיון כשמה מין רפואה שעושין ממין הפרגנין וסכנה הוא לקבלו מהן שאינו דבר מומחה. אבל תריאקי שלהן מותרת שדמיה יקרים ובהמחאה עושין אותה].

[מספר תוה"א: לא ישא אדם ויתן עם המכשפים ואין מתרפאין מהן אפילו לפי שעה. ומעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא איש מכפר סכניא לרפאהו ולא הניחו ר' ישמעאל א"ל ישמעאל אחי הנח לי ואני אביא לך ראי' מן התורה שהוא מותר ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתו קרא עליו ר"ע אשריך בן דמא שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהרה. ולא עברת על דברי חברך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש. ואע"ג דלארמיים לחיי שעה לא חיישינן. שאני כישוף דמשכא. הילכך אפילו מכה שאינה של חלל ואין בה סכנה אין מתרפאין מהן. יעקב מכשף רמה ליה סמא לר' אבהו בשקיה. ואי לאו ר' אמי ור' אסי דלאכלה לשקיה הוו פסק ליה לשקיה. והוינן בגמר' משום דר' אבהו אדם חשוב הוה ורופא מומחה הוה. ומפרקינן שאני ר' אבהו דמקיימי בי' מכשפים תמות נפשי עם פלשתים.
ואיכא למידק עלה ור' אבהו נמי נהי דלא הוה קיים ליה בשנאה דמכשפים בהדי' וסמך ליה בחשיבותי' ובהמחאה דרופא [מי] לית ליה שאני כישוף דמשכא. ואפילו ליכא למיחש לסכנתא אסור. ולא שמיע ליה ברייתא דאמר ר"ע אשריך בן דמא שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהרה. ולא עברת על דברי חבירך. ורב אמי ור"א דהוו התם אמאי לא אמרי ליה. ואי נמי כולהו לא שמיע להו. אמאי לא הוינן עלה בגמ' ור' אבהו היכי עביד הכי. והתניא אין מתרפאין מהם אפילו לח"ש. ומעשה בבן דמא וכו'.
ומסתבר לן דכי אמרינן שאני כישוף דמשכא כגון שבא לרפאתו בדברי כישוף וצד ע"א. כגון בן דמא שהכישו נחש והיה אותו מכשף רוצה ללחוש עליו לחש שהיה מצרף בו שם אלקים אחרים. ומש"ה אמרינן שאני כישוף דמשכא שאלו נתרפא ח"ו יאמרו יש ממש בדבר. והוה לי' כעצי אשרה וע"א שאין מתרפאים בהם לעולם. אלא מעיקרא קס"ד בגמרא דאין מתרפאין מהן לעולם קאמר ומשום סכנה בארמים. ומתרצין שאני כישוף דמשכא ואין מתרפאין בצד כישוף שלהן קאמר הא ברופא מומחה ורגיל ומרפא בסמנין מותר כשאר הארמי'.
וכענין הזה מצינו בירושלמי (ב,ב) מעשה בר"י בן דמא שנשכו נחש ובא איש מכפר סכניא לרפאתו ע"י לחש. התם נמי בר בריה הוה ליה בלע אתא ולחש ליה וכו' ע"י לחש אחר מיד נפק א"ל מאי אמרת עלי א"ל מלת דפלן אמר הוה לי דאלו מאית ולא שמע הדא מלתא והוה ליה כן בשגגה היוצא מפי השליט. פי' הוה לה בלע שבלע נימא של מים או נחש. ולחש עליה לחש שצירף בו שם אלקים אחרים. ולאחר שיצא השרץ כששמע שצירף עמו שם אלקים אחרים היה אומר טוב לו שימות ואל יבא לידי כך. מכאן נלמוד שעל צד השם שהיה המכשף מזכיר היה חוששין לו. לא מפני שהכישוף מטעה ומושכת לבן של פתאים. אבל במרפא בסמנין על דרך המלאכה ברפואות הרי המכשפים כשאר הארמים והיינו עובדא דר' אבהו, וה"ז נכון].

הא דאקשינן אלא ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה ריפוי נפשות דבר שיש בו סכנה והא"ר יהודה וכו'. ק"ל לפי פירושו ז"ל היכי מקשי לה להדיא מדרב יהודה דהא רבה בב"ח ור' ווחנן פליגי עליה וקי"ל נמי כוותייהו דכולה סוגיא בהכי רהטא והול"ל הניחא לר' יוחנן אלא לר' יהודה מא"ל ועוד דלא מסתבר טעמיה דר' יוחנן וכי אע"פ שאין בו עכשיו סכנה אין לחוש שמא יניח עליהם סם שיכביד חליו וימיתנו כההוא דר' אבהו דהוה פסיק ליה סמא לשקיה.
והראב"ד ז"ל פי' דהא דבעי ר' יוחנן מכה של חלל לעשות עמו תנאי לרפאותו ואע"פ שמראה סמניו לאחרים ולא מפני פחד סם המות אלא משום שמא יתעצל בו בכוונה ויניחנו וימות אבל בלאו הכי כל מכה אסור שמא יניח בו סם המות ולהאי פירושא הא דאקשינן לקמן ור' יוחנן היכי עביד הכי והאמר רבה בב"ח וכו' מק"ו אקשינן משום דבעי לאקשויי מדר' יוחנן אדר' יוחנן ומיהו אפי' מכה שאינה של חלל בכה"ג אסיר ואין פי' זה נכון כלל.
ואחרים אומרים בשכר מתרפאין מהם כל מכה שאינה של חלל דהו"ל כרופא מומח' ולא מרע נפשיה ובחנם לאורעותא דנפשיה הוא דלא קפדי הלכך אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו ואלו היה הדבר כן היו מפרשים בגמ'.
על כן יאמר בספר מלחמות ה' דהא דאמר ר' יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת ה"ק כל מכה שהיא במקום סכנה שאפשר לבא לידי מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהם וכן של חלל אע"פ שהיא עכשיו מכה קטנה שמא יכניס לו סם המות בה ויכבידנה הואיל והיא במקום סכנה והיינו דרב יהודה דריבדא דכוסילתא מקום סכנה הוא דשורייני דכולא גופא בההוא דוכתא אגידי והא דלא מפרשינן ריפוי ממון מקום שאין בו סכנה ריפוי נפשות מקום סכנה משום דלא מיקרי ריפוי נפשות אלא כל שיש בו עכשיו סכנת נפשות כל אימת דאמרת ריפוי ממון גופו ודעת רבינו הגדול ז"ל נראה כן שהוא כתב ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופו ופסק כר' יוחנן אלא שלא כתבה לדרב יהודה ותמהני עליו ז"ל אלא שבכלל דברי ר' יוחנן דבריו ואלו לשתי הלשונות שכתבתי למעלה צריך היה לכותבה.

והא דאקשינן אספק חי ספק מת מברייתא תמיהא לי והא מדקאמר בן דמא אני מביא לך ראיה שהוא מותר מוחי בהם משמע דמשום צד אבק ע"ז אסרו ולא מפני חשש רפואתן של עכו"ם ואפשר דהכי ס"ד דודאי בן דמא א"ל אל תחוש לחיי שעה שהוא יודע בעצמו שא"א לו לחיות ולא הניחו רי"ש וא"ל בן דמא משום צד ע"ז אינו אסור שכיון שאין לו הנאה מע"ז אע"ג דלחיש ליה בשמא דע"ז שאין כאן עבירת ע"ז אלא משום לא ישמע על פיך ובמקום סכנה שרי דכתיב וחי בהם וקס"ד דודאי קבולי קביל רי"ש מיניה ומה ששמחו במיתתו שלא עבר על דברי חבריו שהיו אומרים אין מתרפאין מהם אפילו לחיי שעה לרפאות בסממנים הוא דליכא משום אבק ע"ז כדבעי' למימר קמן אלא משום חשש חיי שעה וה"ה לעכו"ם והא דקתני מינין משום רי"ש א"נ לומר דמינו' אפילו ברופא מומחה ואדם חשוב אסור.
ומפרקינן שאני מינות דמשכא, כלומר משום אבק ע"ז אסר רי"ש דאע"ג דלא מתהני מינה משכא שאם נתרפא יאמרו ח"ו יש ממש בדבר וכי קתני נמי אין מתרפאין מהם משום אבק ע"ז קאמר ודוקא מינין ולא מפני חשש חיי שעה ובן דמא סבור שאפילו בע"ז מותר משום וחי בהם ואפשר לומר דמעיקרא קס"ד דכולה משום חשש חיי שעה והראיה שאמר בן דמא להביא מן התורה שהוא מותר מאם אמרנו נבוא העיר ואעפ"כ היו חבריו אוסרין ומפרקינן כולה משום דמינות משכא.
והאי דאיתסי ר' אבהו ממיני איכא דאמרי דפליג אברייתא ואינו נכון בעיני דהא אדרבא אי לא ס"ל כרי"ש אפילו בצנעא אסיר כר"א דדריש בכל נפשך ובכל מאדך וא"ת בצנעא הוא הא כיון דמינות משכא לעולם הוי בפרהסיא דהא אתי להמשך בהם והיינו דאמר ה"מ בצנעא אבל בפרהסיא לא ומינות בפרהסיא הוא דמשכא ליה לפיכך נ"ל ר' אבהו בסממנין אתסי מיניה וליכא למימר בהו מינות משכא אבל בן דמא לוחש היה אותו המין עליו בשם הגוי רבו ואיתסר משום שאין מתרפאין מע"ז וכן מצאתי בירושלמי מעשה בר' יהושע בן דמא וכו' ובא לרפאתו משום וכו'. וגרסינן נמי התם בר בריה דריב"ל ה"ל בלע ולחיש עליה א"ל מאי אמרת עלי א"ל מלת דפלן א"ל ניחא ליה דלימות הוא ולא שמע הדא מילתא אלמא משום לחש ע"ז הוא דאיתמר אבל ברפואות סמנין ושאר רפואות שאין להם לחש ע"ז והזכרתה מותר להתרפאות מן המינין במקום שמתרפאין משאר עכו"ם כדר' אבהו.