קרבן העדה על תלמוד ירושלמי תענית · פרק 4 · הלכה 7 · Segment 2

גמ' ופריך ניחא יוה"כ. שהוא י"ט לישראל מפני שהוא יום סליח' וכפרה אלא בט"ו באב למה שמחו:

שבו זמן. לקצץ עצים למזבח ומשם ואילך תשש כח החמה ואין הציצים יבשים לפיכך לא היו כורתין משם ואילך עצים למערכה והיו שמחים לגמר' של מצוה:

אינן עושין מאכולת. מה שאין כן העצים שנקצצין אחר כך:

מאכולת. תולעים:

כההיא דתנינן תמן. פ"ב דמדות:

פרוסדיות. שומרים שהושיב ירבעם שלא יעלו ישראל לרגל:

כל הטוב הזה עשה הושע בן אלה למה גלה אותו שלמנאסר:

על ידי ששמט את הקולר וכו'. שלא צוה שיעלו לרגל אלא אמר מי שירצה יעלה:

שבו הותרו שבטים. ליקח נשים זה מזה (וקים להו דבט"ו באב כלה הדור ההוא וכן צ"ל לכל האמוראים דהכי קים להו) דכתי' גבי בנות צלפחד זה הדבר וכו' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה של בנות צלפחד:

דכתי' ולא תסוב וכו'. מהאי קרא שמעינן איסורא:

וכי אפשר לבת שתירש שתי מטות דממטות מיותר דממאן תירש כי אם ממטו' בני ישראל:

ואמה משבט אחר. ובת זו ירשה אביה ואבי אמה. וה"ג מקרא קראו ורחקוהו אפרים ומנשה וגו' ומקרא קראו וקרבוהו גוי וקהל גוים וכו'. וה"פ שמתחלה רחקוהו שסברו לכך אמר יעקב שאפרים ומנשה יהיו כשני שבטי' שידע שיבוא זמן שימחה אחד מהשבטים ויהיו אפרים ומנשה במקומו ואח"כ קרבוהו שידעו שאף שלא ימחה שבט יהיה לו עוד ג' שבטים הרי שהבטיחו הקב"ה על ג' שבטים ל"א ידעו שצריך שיהיו י"ב שבטים בעולם אך סברו שבזולת בנימן אפשר שימלאו אפרים ומנשה המספר אך מגוי וקהל גוים דרשו שבודאי שבט בנימין לא יגרע בשביל זה שהרי בהבטחה ההיא הבטיח על בנימן י"מ והראשון נ"ל:

שבו בטל החפר. כדמפרש בסמוך:

בכל המחנה. ישראל במדבר:

ובשנה האחרונה עשו כן. בלא כרוז:

אמרו דלמא. טעו בחשבון:

כיון דאשלים זיהרא. כיון שנתמלא הירח: