כל עמא מודיי באשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא (פי' שמצורע מקריב אשמו ביום השמיני ואם סמך עליו ביום שביעי לא יצא מפני שעדיין הוא מחוסר זמן. ושיטה אחדת בבבלי זבחים ל"ג א' דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא היא ואינו צריך תיכף לסמיכה שחיטה) שלמי נדבה שסמך עליהן מאתמול יצא (פי' שאילו רצה היה יכול להקריבן מיד אחד הסמיכה) כו' עבדין לון כאשם מצורע (פי' דשלמי חגיגה נמי אם מקריבן בערב הרגל לא יצא ידי חגיגה והרי הן כמחוסרי זמן) כו' עבר זמנו נעשה כשלמי נדבה (פי' דמצורע שסמך על אשמו בשמיני והקריבו בתשיעי יצא שהרי יכול היה להקריבו בשמיני מיד אחר סמיכתו).
קריאה במקור
שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי ביצה · פרק 2 · הלכה 4 · Integer 2
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Jerusalem, 1940
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990020672990205171/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: f3c34787f3af932ba4cae41e454897c9a452d91dc3ea9fe471c460e33b7f5d1a