קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 9 · הלכה 3 · Segment 2

גמ' כיני מתני' הא דתנן שרגלים לדבר לאו ר"נ קאמר כדס"ד אלא רבנן קאמרי לכך חייב שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו שהרי מתחלה אמדוהו למיתה ואזלינן בתר רובא ור"נ קרא קדריש לפטרו כדמסיק:

רבנן. סברי לכך חייב לפי שהאומד הראשון שלאחר המכה היה שימות מן המכה וכן האומד האחרון שלאחר שהכביד דה"ל שני אומדנות למיתה והם רבים על האומד האמצעי שהיה לחיים לאחר שהיקל ואזלינן בתר רובא:

ר"נ אומר. אומד האמצעי עדין שביטל הראשון והאחרון לאו כלום שהרי כשאמדוהו מתחלה לחיים אם הכביד לאחר מכאן לאו כלום הוא ה"נ כן:

על משענתו. מתרגמינן על בורייה שנתרפא לגמרי ונשען על כחו:

וכי עלתה על דעתך. להרוג המכה כשהמוכה הולך בשוק דאיצטרך קרא למכתב ונקה המכה ממיתה:

אלא. אפילו אמדוהו מתחלה למיתה והיקל ממה שהיה והכביד לאחר מכאן ומת בא הכתוב ללמדך אם יקום והתהלך בחוץ ואמדוהו למשענת חייב אפילו הכביד לאחר מכאן ומת אפ"ה ונקה המכה:

מ"ט דרבנן. כלומר איך מפרשינן קרא דר"נ:

ולא ימות וגו'. בקרא כתיב ולא ימות ונפל למשכב אם יקום והתהלך בחוץ וגו' וקשיא ונפל למשכב ל"ל דהא כיון שלא מת פשיטא שנפל למשכב דאם גם למשכב לא נפל בריא הוא אלא ה"ק ולא ימות היינו שלא אמדוהו למיתה ונפל למשכב חייב בשבת דכתיב בסיפא רק שבתו יתן אבל אמדוהו למיתה שכבר נפטר משבת דקים ליה בדרבה מיניה אע"ג שנתרפא אח"כ ופטור ממיתה פטור נמי משבת דאמרינן משמיא הוא דרחימו עליה:

ופריך אם כשלא אמדוהו למיתה. אימא סיפא אם יקום וגו' ונקה המכה הא אם לא קם חייב מיתה אמאי הא מתחלה אמדוהו לחיים וכבר יצא מב"ד זכאי שוב אין חיוב מיתה חל עליו:

ומשני אלא בשאמדוהו למיתה. וה"ק אמדוהו למיתה ולא ימות שהיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ונפל למשכב אם יקום כו' ונקה המכה אבל אם לא קם חייב מיתה אע"ג שהיקל בינתים וכרבנן:

ופריך אם בשאמדוהו למיתה. אימא סיפא רק שבתו יתן כו' הא אף שהיקל וחזר לבריאותו אין לו שבת דאיפטר ליה משעה ראשונה:

חידוש מקרא. גזירת הכתוב הוא אע"ג שיצא מב"ד זכאי שלא ליתן שבת אפ"ה כשהקיל חייב:

אומד של טעות היתה. לכך חייב שהרי נתברר עכשיו שהאומד הראשון היה בטעות שהרי נתרפא וה"ל כמאן דליתא:

מה נפק מביניהון. מאי בינייהו הא מיהת לדברי שניהם חייב בשבת:

היקל ממה שהיה כו'. כלומר לר"נ דפוטר איכא בינייהו למ"ד גזירת הכתוב הוא שיתן אם נתן לאחר האומד האמצעי שהיה לחיים מה שנתן נתן אבל לא נתן עד לאחר שהכביד ספק הוא אם יתן די"ל גזירת הכתוב הוא ליתן לפי מה שהוא עכשיו שהוא חי אבל הכביד ומת דפטור ממיתה מפני שהוא ספק אם מחמת המכה מת או לא אף משבת פטור דאין מוציאין מספק:

מ"ד אומד של טעות. ואם לא נתן עד אחר האומד האחרון ודאי לא יתן ואם נתן מיד אחר האומד האמצעי מהו שיחזור ויטול ממנו אחר האומד האחרון או דלמא מספיקא לא מפקינן ממונא:

מתני' מסייע לדין כו'. תניא כוותיה דריש לקיש ותניא כוותיה דריב"ח:

מונין משעה שיכביד. כלומר חיוב תשלומי שבת מתחיל משעה שהכביד החולי ועכשיו שמת פטור דקים ליה בדרבה מיניה ש"מ סובר האי תנא דאומד טעות היה דאי ס"ד חידוש מקרא הוא יהא חייב בשבת שכבר נתחייב משעה ראשונה כשאמדוהו לחיים:

מאימתי נמנין לו. לענין שבת משיכביד החולי ולפי אותו זמן אזלינן לענין תשלומי שבת:

לית כאן. משיכביד דלא אזלינן בתר אותו זמן בין למ"ד חידוש מקרא שיתן סמכינן על שעה שהיקל אע"ג שהכביד אח"כ וקסבר אם לא נתן אומרים לו שיתן ובין למ"ד אומד טעות היה לא אזלינן בתר אותו זמן אלא אחר זמן הראשון ואם נתן יטול לכך צריכין להגיה הברייתא משעה שיקל:

ה"ג לית כאן משעה שיכביד אלא שיקל וכ"ה בנזיר:

הדא אמרה. ברייתא זאת אומרת כמ"ד חידוש מקרא שיתן. וכל שאמדוהו לחיים פעם אחת נתחייב בשבת אפי' הכביד אח"כ:

ה"ג אין תימר אומד של טעות היתה אינו נותן שמא ימות. וה"פ כיון דאם הכביד מוציאין מידו לא אזלינן בתר מה שהקיל אא"כ הולך בשוק: