קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 2 · הלכה 3 · Segment 8

הא נבל. אבל נבל בא מן כלובי אמר נבל אין בישראל בן טובים ממני שהוא משבט יהודה אשר לו משפט המלכות ובמשפחתו אין בה שום פגם לכן לא חשש לדברי דוד:

ה"ג לית בישראל בר טבין סגין ממני:

אתי. ממשפחת כלובי וקמפרש ואזיל כולא פרשתא:

לקיימא. תרגום ואתם חיים כולכם היום ואתון קיימין וכו' וה"ק כה תהיה שמחתך קיימת לעד:

ה"נ ואתה שלום וגו'. ויבואו נערי דוד וידברו אל נבל כדברים האלה בשם דוד וינוחו מה וינוחו א"ר יוסטא כו':

נעשו מחנה. דכתיב לעיל מיניה וישלח דוד עשרה נערים קמ"ל דעשרה נקראו מתנה ונפקא מיניה לענין ארבע דברים דפטרו במחנה:

ויאמר דוד לאנשיו. חגרו איש חרבו ויחגור גם דוד את חרבו וחגור זה היה לדונו כמורד במלכות ומדחגר דוד לבסוף ש"מ שד"נ מתחילין מן הצד:

ה"ג אפרחינון במילין כ"ה בפירש"י וסיים בה לשון עיט כלומר דחאן בדברי קנתרות:

ותפגוש אותם. הל"ל ותפגש בהם כמו ויפגעו בו מלאכי וגו' אלא בהם עצמם עשתה הפגישה רושם לכך דרש שנתגלה שוקה ועל ידי כך הרהרו בה ויצא מהם קרי'. מה. מעשה הכלב דרכו להשתין בכותל ש"מ משתין בקיר על הכלב קאי והכי אמר דוד אפילו על כלבי נבל לא אחוס ולא ישארו בחיים:

ותרא אביגיל את דוד. ותאמר בי אני אדני העון ותדבר נא אמתך באזניך ושמע דברי אמתך וקשיא ליה הל"ל בי העון מאי אני ומאי אדני הרי אמרה אח"כ ואני אמתך לא ראיתי נערי אדני אשר שלחת ועוד מאי ותדבר באזניך ושמע כפילות זה למה אלא הכי אמרה וכי אני או במה שהוא שלי שהוא כמו אני בעצמי חייבין מיתה אני ובניו ובהמתי מה עשו שאתה אומר אם אשאר מכל אשר לו אמר לה מפני שקילל מלכות בית דוד אמרה לו ומלך אתה בתמיה אדני אתה אבל לא מלך אז תבעה לתשמיש אחר שיהרוג נבל מיד אמרה בי העון אם אעשה כך שאפשר שטמאה נדה והראה לו כתמה א"ל וכי רואין כתמים [בלילה] אמרה ותדבר נא אמתך באזניך השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך כתמים איך רואין בלילה וד"נ דנין בלילה בתמיה אמר לה כבר נגמר דינו ביום אמרה לו ושמע דברי אמתך שאינו חייב מיתה שעדיין מטבע של מלכנו שאול קיים ומאחר שלא נתפרסמה מלכותך אינו חייב מיתה על קללתו ואם תרצה להנקם ממנו נקימה אחרת ולא מיתה על. שביזיתיך אל נא ישים אדני אל לבו דברי איש הבליעל הזה אין זה כבודך: