קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 8 · הלכה 9 · Segment 3

פשיטא. לן דבר זה רוצח שרדף אחר חבירו להרגו ושיבר או היזק כלים של אחרים ברדיפתו חייב לשלם אע"ג דקיי"ל כל המת אינו משלם וכדתנן לעיל בפרקין הכא שאני דמיתה לזה ותשלומין לזה ולא מיפטר מתשלומין דהאי משום חיוב מיתה דמחייב אאידך:

היה. הנרדף משבר כלים עד שיגיע לעיר וימצאו לו מושיעים פליגי בה ר"ז ור"ה:

חד אמר נותן דמים. שאין מצילין את עצמו בממון חבירו:

אינו נותן דמים. דהשתא חבירו מחוייב להצילו בגופו מדאורייתא כ"ש בממונו:

רודף שנעשה נרדף. שהפך הנרדף לרדוף הרודף וכבר נחלש הרודף שאינו יכול לעשות דבר לנרדף מהו להציל הרודף בנפשו של הנרדף מי אמרינן לא גרע מגואל הדם דכתיב ביה כי יחם לבבו ומותר להרוג הרוצח ואין אדם שימחה על ידו ה"ה ה"נ או דלמא שאני הכא שלא נעשה מעשה הלכך ניתן להצילו:

ה"ג גדול שרדפו קטן מהו להציל הגדול בנפשו של קטן. מי אמרינן רודף צריך התראה וקטן לאו בר קבולי התראה הוא הלכך אין מצילין או דלמא רודף א"צ התראה דלא ניתנה התראה אלא לב"ד וכיון שכן ל"ש גדול ול"ש קטן מצילין בנפשו:

יצא ראשו. באשה המקשה לילד ומסוכנת תנן ברישא החיה פושטת ידה וחותכו ומוציאתו לאיברים דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו אבל יצא ראשו אין נוגעין בו ואין להרגו דה"ל כילוד:

שאין דוחין נפש מפני נפש. וא"ת מעשה דשבע בן בכרי הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש. החם משום דאפי' לא מסרוה היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו אבל אם היה הוא ניצל אע"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן א"נ משום דמורד במלכות הוי כן מפורש בתוספתא (דתמורה) [סוף פ"ז דתרומות] ש"מ מיהת ממתני' אע"ג דקטן זה רודף דאמו הוא אפ"ה אסור להרגו ואיפשטא בעיין דקטן רודף אין מצילין בנפשו:

שנייא היא תמן. שאני התם שאין אנו יודעים מי הוא הרודף אם האם מעכבתו שלא יצא או הוא בדחיפתו לצאת הורג את אמו הלכך אין נוגעין ק"ו. ההולך לעבוד עכו"ם מצילין אותו בנפשו. דקסבר עונשין מן הדין והכא איכא ק"ו דהשתא מפני פגם כבוד הדיוט ניתן להצילו בנפשו כ"ש שמצילין בנפשו מפני כבוד חי העולמים ברוך הוא לעד ולעולמי עולמים: