קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 2 · הלכה 5 · Segment 3

בחקל סומקתא. שדה אדום:

שמשם נפסקו דמים. באותו מקום פסקה המלחמה ולא נשפכו דמים עוד:

עדשים היו. שהך אדומים כדכתיב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה ולא היו כשאר עדשים אלא גדולים כשעורין לכך נקרא אפשר דמים שאינן כשאר עדשים:

ענבה. גרגיר:

אלו הן הפלשתים. ואפס דמים הייני שהפסיקו להיות כעדשים שכן נמוכים והתחילו לילך בקומה זקופה כשעורים:

כתוב אחד אומר. בד"ה כתיב מליאה שעורים ובשמואל כתיב מליאה עדשים:

שנה אחת היתה. שני המעשים אלא שתי שדות היו אחת שעורים ואחת עדשים:

ה"ג פשיטא ליה לאבוד וליתן דמיה דלמא לאבד ושלא ליתן דמים איזה מהן יאבד ואיזה מהן יניח של עדשים או של שעורין של עדשים מאכל אדם ושל שעורין מאכל בהמה אלא של עדשים אינה חייבת בחלה כו' וה"פ כתיב בהיות דוד בשדות אלו ויתאו דוד כו' ואמרינ לקמן שנסתפק ליה בדבר הלכה. וקאמר הא פשיטא ליה מותר להאבידן וליתן לבעלים דמיהן אלא הא קמיבעיא ליה אם מותר להאבידן אפילו שלא ליתן דמים כיון שאינן משום פיקוח נפש ותו קמיבעיא ליה איזה מהן יאבד ואיזה מהן יניח כיון שיש מעלה בכל אחד מה שאין בחבירו וכדמסיק:

ושתי שנים היו. בשנה האחת היתה מלאה שעורים ובשנה שנייה עדשים ובשתי השנים איבעיא ליה אם מותר לאבדן בלא דמים משום פיקוח נפש:

ופריך היה לו ללמוד פשיטיתו בשנה השנית ממה שפשטו לו בשנה הראשונה:

ומשני אין למדין משנה לחברתה. שבשנה השנית היתה סכנה יתרה מן הראשון:

כתוב אחד אומר. בד"ה כתיב ויצילוה ובשמואל כתיב ויצילה:

אלא מלמד שהחזירה לבעליה. בשלימות והיתה בעיני בעליה כאלו היו הרבה שדות שהיתה חביבה לו כאלו היתה מלאה כרכום שדמיה יקרים: