קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 9 · הלכה 2 · Segment 2

גמ' ה"ג כתיב ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא מות יומת הרוצח ואם באבן כו':

אינו אומר לא שימות בו. כדאמר באבן ועץ ולא שלא ימות בו דנשמע מיניה בברזל החמיר הכתוב אלא ודאי הא קמ"ל שאין בברזל דבר שלא יהא בו כדי להמית דאפילו מחט או מזלג קטן יש בו כדי להמית שאם מקימה נגד הושט ונוקב בו הרי הוא מת ממנו אבל באבן ובעץ בעינן שיהא בו כדי להמית ואם לאו פטור:

כיוונו כנגד הסוס. העמידו במכוון כנגד המקום שיעבור שם הסוס במרוצתו או מכוון כנגד המקום שיעביר שם החץ או הרומח או שהעמידו בצינה ומת מחמת צינה חייב דה"ל כאלו הוא הרגו ודוקא כשכבר התחיל הסוס לרוץ ונזרק החץ והרומח והעמידו במקום צנה אבל אם לא התחיל עדיין הסוס לרוץ ולא זרק עדיין החץ והרומח ולא הגיע הצנה עדין אל המקוה אשר העמידו שם אלא שסופן לבא פטור שלא היה ההורג מזומן להריגה וגרמה הוא ואין דינו מסור לב"ד אלא לשמים:

וירדו עליו גשמים והרגוהו. דוקא שמת מחמת גשמים שכבר התחילו לירד שההורג מזומן אבל פרע עליו מעזיבה וזה היה ישן. ונכנסה שם הצנה פטור שההורג בא לאחר זמן:

פתק. כמו פתח שמעביר הדבר הסותם את האמה שלא יעברו המים דרך המקום ההוא וע"י פתיחתו באו המים עליו ושטפוהו חייב ואיירי בשהניחו סמוך לשפת הים שמיד בכח הראשון באו עליו אבל בכח שני פטור: