קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 1 · הלכה 4 · Segment 1

מתני' ומשה על גביהן. הרי ע"א דאמר קרא ונשאו אתך ואת בהדייהו:

רי"א שבעים. דדריש אתך בדומין לך מיוחסין ומנוקים ממום ולא שישב הוא עמהן בדין:

עדה שופטת. עשרה מחייבין:

עדה מצלת. עשרה מזכין ש"מ דצריך עשרים שאם יחלקו יהיו עשרה מחייבין ועשרה מזכין:

לעדה הרעה. במרגלים כתיב:

לרעות. אם הרוב מחייבין לא תלך אחריהם להרוג:

שומע אני. דלטובה לזכות הלך אחר הרבים דכ"ש הוא שאפילו מיעוט המזכין ורבים המחייבים הולכין אחרי המזכין אם כן למה נאמר אחרי רבים להטות לזכות לא צריכין קרא:

הטייתך לרעה על פי שנים. והכא קרא לא תהיה אחרי רבים לרעות לחייב על פי אחד שיהיה יתר על המזכין אבל אחרי רבים להטות בשנים אפילו לרעות כשיהיו שנים מחייבין יותר על המזכין הלכך על כרחך כ"ג בעינן דבציר מעשרה מזכין ליכא למימר דהא כתיב והצילו העדה ותו לא משכחת חובה בבציר משנים עשר:

ואין בית דין שקול. אין עושין בית דין זוגות שאם יחלקו לחצאין הוי להו פלגא ופלגא ולא משכחת להו הטייתך לטובה על פי אחד הלכך מוסיפין עליהם עוד אחד והוי להו כ"ג:

מאה ועשרים. בבבלי מפרש כ"ג סנהדרי קטנה שלש שורות של כ"ג כ"ג יושבים לפניהם שאם הוצרכו להוסיף על הדיינים מוסיפים מהם ועשרה בני אדם בטלנים ממלאכה שיושבים תמיד בבית המדרש ושני סופרים לכתוב דברי המזכין והמחייבין ושני שמשי בית דין להלקות החייב ולהזמין בעלי הדין ושני בעלי דינין שני עדים שני זוממין ושני זוממי זוממין ושני גבאים ושלישי לחלק הצדקה שצדקה נגבית בשתים ומתחלקת בשלשה ורופא אומן להקיז דם ולבלר ומלמד תינוקת הרי מאה ועשרים:

ומאתים ושלשים. כדי שרי עשרות דהיינו כ"ג עשריות שיהא כל דיין שר של עשרה דבציר משרי עשרה לא מצינן שררה: