פני משה על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 13 · הלכה 8 · Segment 2

גמ' כיצד הוא עושה. בקטנה וחרשת דהא חרשת לאו בת חליצה היא ולכונסה א"א דאכתי צריך לחלוץ לקטנה דאין ביאת החרשת פוטרתה ואם כן מיפסל' עליה החרשת דקאי עלה בלא יבנה וחליצה של זו נמי אינה פוטרת לחרשת:

כונס את החרשת כו' והקטנה כו'. כדלעיל:

ואם בא על הקטנה. ועדיין זיקת החרשת קיימת מוציאה בגט ואי קשיא הא קטנה ספק קנוי' היא ספק לא ואם כן תיתיב גביה ממ"נ אי קנוי' היא הא קנויה היא וליכא מידי בתר ביאתו אי לאו קנוי' היא נכרית בעלמא היא והחרשת תיפוק בגט כבר תירץ רש"י ז"ל שם ד"ה נאסרו שתיהן דגזרינן דילמא אתי למיבעל לחרשת ברישא וביאת קטנה פסלה לה דשמא קנוי' היא ואתי נמי למימר תיתיב חרשת גביה הילכך צריך גט לקטנה:

והחרשת אסורה לעולם. דלחלוץ לה א"א ולכונסה אסור מאחר דנתן גט לקטנה קאי עלה בלא יבנה:

עבר ובא על החרשת. לאחר שגירש הקטנה מוציאה בגט והותרה לשוק ממ"נ אם קטנה קנויה היא הא מעיקרא נפקא חרשת משום שני בתים והך כניסה זנו' בעלמא הויא ואי לאו קנוי' היא שפיר ייבמה:

מפני תקנתה. של החרשת אמרינן כונסה ומוציאה בגט כדלעיל:

מהו מפני תקנתה. דהא איפשר לה בתקנה אחרת:

כמה דתימר תמן. בשתיהן קטנות דרישא:

יחלוץ צד הקנוי שבה ויפטור צרתה גרסינן. כדלעיל סוף הלכה ו' וכדקתני במתני' דחליצה של אחת מהן פוטרת צרתה:

אוף הכא נמי ויחלוץ צד הקנוי שבקטנה. והיינו לאחר שתגדיל:

ויכניס את החרשת גרסינן. ואמאי מוציאה בגט:

לא מצינו שתי יבמות מבית אחד דא' חולצת וא' מתייבמת. דקאי על שניה בלא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה:

ופריך ומצינו. בתמיה והיכן מצינו דא' יוצאת בגט ואחת בחליצה:

א"ל. אין דמצינו:

הוי כההיא דתנינן תמן. לעיל פ"ה מאמר לזה כו' הראשונה צריכה גט למאמרו דחליצה אינה מפקעת אלא הזיקה הרי מצינו חליצה לאחת וגט לאחת: