פני משה על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 14

וקאמר ר' אייבו דמהכא נפקא ח"ל דכתיב לאיש זר זו אשה שהיא זרה לו ואסורה עליו ואמרה תורה לא תהי' לו זו לאשה ואפי' במקום מצוה:

מעתה. דמן התורה אסורין ח"ל להתייבם לא תהא צריכא חליצה והא אנן קי"ל דחולצין ולא מייבמין כדתנן לקמן פ"ב:

ומשני ר' ירמיה יבמתו ריבה. דכתיב ועלתה יבמתו השערה ומה ת"ל יבמתו דהא כתיב ברישא לקחת את יבמתו אלא דהתורה רבתה בחליצה וכן דריש בבלי דף כ' יש לך יבמה שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואיזו זו חייבי לאוין וכדמסיק הכא לקמי' אלא דהכא מעיקרא קס"ד דקאמר סתם ריבה והילכך פריך דנימא דריבה אפילו ליבום:

ומשני כדתני ר"י מאן כו' ולא זו שמיאנה שמים לה ואסרה:

מעתה לא תהא צריכא נמי חליצה. ממיעוטא דמאן יבמי דבחליצה כתיב:

והיינו דקאמר הווי צריכה לדין דר' ירמיה. כלומר דעל כרחך צריך אתה למידרש דר' ירמיה דיליף מיבמתו ומהתם שפיר שמעינן דרבתה התורה בחליצה ולא ליבום דאי הוה כתב ואם לא יחפוץ לקחת את יבמתו ועלתה השערה הוי משמע דהאי דקרינא בה לקחת הוא דמצרכא רחמנא ועלתה השערה לחלוץ אבל חייבי לאוין דלא קרינן בהו לקחת לא קרינן ביה ועלתה וגו' להכי הדר כתב יבמתו למימר דיש לך יבמה אחרת שעולה השערה לחלוץ ואע"ג דלא קרינא בה לקחת שאינה עולה ליבום ושפיר שמעינן תרווייהו מהאי קרא: