פני משה על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 14 · הלכה 2 · Segment 2

גמ' ר' חנניה בעי. אדברי ר' יוחנן בן גודגדא דמתני':

נראין הדברים כו'. כלומר דבשלמא בפקחת שיש בה דעת דלדעתה נשאת ולא היה כאן דעת אחרת שפיר היא יוצאה בין לדעת בין שלא לדעת דבגט לא בעינן דעתה ודעת אחרת נמי לא שהרי בנשואיה לא היה דעת אחרת:

והחרשת. אלא דבחרשת שאין בה דעת כ"א לדעת אביה נשאת:

לא תצא נמי אלא לדעת. אביה ואמאי קאמר שהיא יוצאה בגט:

ומתמה הש"ס על בעיא דרבי חנניה ולא עדות היא. שכך קיבל דאפי' השיאה אביה יוצאת היא בגט שלא מדעת אביה:

אף זו כיוצא בה ומוסיפין על העדות. בתמיה דשמא לא שמענו אלא בחרשת מעיקרא אבל בפקחת ונתחרשה מנין להוסיף לך דיוצאת בגט:

ומשני דרבי חנניה סבר מימר הכי. דעידותו של רבי יוחנן מיירי בפקחת שהשיאה אביה ונתחרשה אחר כך ואפ"ה קאמר דהיא יוצאת. אי נמי יש לומר דהאי ולא עידות היא כו' ומוסיפין כו' כולה חדא קושיא היא דמקשה על רבי חנניה שרצה לחלק בין פקחת מעיקרא דהואיל ויש לה גם כן דעתה ובין חרשת מעיקרא דאין לה אלא דעת אביה ופריך ולא עדות היא מוסיפין על העדות בתמיה ומשני רבי חנניה דמחלק כך סבר מימר דהתם נמי בפקחת מעיקרא מיירי ואח"כ נתחרשה הואיל והיה לה דעת בשעת נשואיה אבל בחרשת מעיקרא אימא לך דאינה יוצאת אלא לדעת אביה הואיל ומתחילה על דעתו נשאת:

ורבי יוסה משני דסבר מימר דהעדות מיירי בקטנה שהשיאה אביה ונתחרשה גרסינן. והיינו הך אלא משום דסתם קטנה פקחת על דעת אביה נשאת ורבי חנניה קאמר בפקחת שהשיאה אביה דמשמע הוא הדין בנערה וקאמר רבי יוסה דבקטנה ולרבותא דאפילו קטנה הואיל ופקחת היתה ואתיא לכלל דעת: